תשובה למתחסדים מבית ומחוץ
מאמר עיתון:
מעריב
מראה מקום:
מאמר עיתון ט"ו כסלו התשל"ה, 29 בנובמבר 1974
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
נבלה נעשתה בעצרת או"ם לו היה הדבר תלוי בה, ניתן היה לומר, כי היא כאילו התירה את דמנו. בהמלצתה מספר 741, שתיזכר לדיראון, נכלל סעיף האומר: "העצרת מכירה בזכותו של העם הפלסטיני להשיג את זכויותיו בכל האמצעים, בהתאם למטרות והעקרונות של מגילת האו"ם".
בהחלטה נפרדת העניקה האסיפה הכללית לארגוני המרצחים הערביים מעמד של משקיף קבוע, כמו לשוויץ או לקריית הוותיקאן. אם נתבונן בהמלצה על סעיפיה, ובהחלטה על תוכנה נמצא בהן הוכחה ברורה להאשמה, כי העצרת כאילו אמרה לערפאת ולמרעיו: לכו והירגו יהודים...
...עתה ברור לחלוטין, כיצד מפרש המשקיף הקבוע באו"ם, שהוכר כנציג החוקי היחידי של ערביי ארץ ישראל, את העקרונות והמטרות של מגילת הארגון הבינלאומי. מעשי הדמים הבזויים ביותר בקריית-שמונה, במעלות, בשמיר ובבית-שאן, או במינכן, ברומא ובאתונה, הם בהתאם לעקרונות ולמטרות של מגילת האומות המאוחדות.
בידי אנשים אלה, אם מותר לומר כך, ובעקבות מעשיהם הנודעים לשמצה תחתיה, הותירה העצרת בניו-יורק זכות מלאה, בלתי מסויגת, של פירוש המגילה, עקרונותיה ומטרותיה, ולהם היא אמרה כי הם זכאים להשיג את מטרתם "בכל האמצעים".
במשפט האחרון יש, כמובן, להדגיש את המלה הקטנה, אשר עולם ומלואו בה: בכל. מדוע לא כתבו מנסחי ההחלטה כי "הפלסטנים" זכאים להשיג את זכויותיהם באמצעים המתאימים לעקרונות ולמטרות של מגילת האו"ם? מדוע הם הקדימו וקבוע, כי "המאבק" צריך להתנהל בכל האמצעים? התשובה היא, כי דווקא זה היה להם העיקר; ואילו הסיפא, על העקרונות והמטרות של האו"ם, היא להם הטפל, משום שזכות הפירוש היא בידם, ולהם היא נמסרה.
בכן, בכל האמצעים... ביטוי זה מן הדין שיעורר רגש זוועה בלב האדם, בייחוד בתקופתנו. בני דורנו התנסו בתוצאות של אסכולה טוטליטרית זו; הם היו לא רק משקיפים קבועים שלה אלא גם קרובנותיה. הבולשביזם והנאציזם, סטאלין והיטלר, הכריזו כי כדי להשיג את מטרותיהם השונות, לעתים אף משולבות, מותר להם ולעושי דברם להשתמש בכל האמצעים.
אמרו ועשו. ואנחנו היודעים מה עומקה של התהום אשר לתוכה השליכו מליוני אנשים, נשים וילדים, ואשר לעברה דחפו את כל העמים. עוד מעט, והכל היו מוטלים בה. במאמץ עליון, ובקרבנות נוראים ניצלה האנושות מליל דמים, אשר סופו מי ישורנו.
אחר הנסיון הזה שבים אנשים ותובעים לעצמם את הזכות להשתמש, במלחמתם נגד אומה, בכל האמצעים, על פי האסכולה הבולשבית, או הנאצית, או הקומו-נאצית. נציגים של יותר מחמישים אומות, בנוסף על המדינות הערביות והקומוניסטיות, סומכים ידם על אסכולה זו, ואילו נציגיהן ושל 37 אומות מבקשים לא לספור את קולותיהן, הם נמנעים...
בכל האמצעים. ארץ היהודים היא היום היחידה בעולם, שבה נשמרים, על ידי אנשים חמושים, בתי הספר. אפילו חוק מיוחד קיבלנו השבוע כדי לחייב הורים, מורים ותלמידים בשמירה המיוחדת הזאת. מדוע שוב היינו ליוצא מן הכלל בקרב עמי תבל?הכיצד היינו לעם לבדד ישמור – תינוקות דבית-רבן? אין זאת שמניחים אנחנו, שחוששים אנו, כי ילדינו עלולים להיות מותקפים בידי זדים.
ומנין לנו הנחת-זוועה זו? אי בית ספר בעולם, אשר נגדו מתוכננת התקפה בתת מקלעים ורימוני יד? ייבושו וייכלמו מרימי היד ונמנעי ההצבעה, אך לנו יש יסוד להניח, כי על ילדינו הנמצאים בין כתלי מקדש הלימודים מרחפת סכנה. הם כבר הותקפו לא פעם אחת בלבד, וחייבים אנו להגן עליהם כדי למנוע הישנות פגיעה בהם. אבל אם נאמר למרצחים, כי יכולים הם, אחר קריית-שמונה ומעלות, להשתמש בכל האמצעים, משמע, כי רצח תלמידים, שפיכת דמי ילדים, קיבל גושפנקה, שומו שמים של ארגון השלום הבינלאומי.
אך יכולים אנו להודיע לאויבים, לצבועים ולמתחסדים, כי מזימתם לא תקום. הם ירשמו לפניהם, כי בדור שבו היה שימוש נגד העם היהודי בכל האמצעים, אף תת-חייתיים, היהודי הלוחם הוא לא ייעלם עוד לעולם. והוא יהלום באלה שירימו יד זדון על ילד יהודי. חוק השמירה על תינוקות דבית-רבן היה לכורח השעה, אבל יש גם צו השעה להכות בארגוני המרצחים, כדי למנוע מהם את היכולת להגיע לבתי ספר ולפגוע בילדי ישראל. זוהי חובתה של מדינת היהודים. יש יסוד לתקוה, כי החובה השליחותית הזאת תקוים.
...ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל המערבית, בלי הגליל המערבי, בלי מחצית הנגב, בלי ירושלים כולה, בלי יפו, לוד, רמלה, ונצרת. לא הכל בישראל קיבלו את החלטת הגזורו [לא ברור במקור ט.ק.]. אשרינו שנמצאו מסתייגים ממנה אשר עמדו על זכותנו שאינה ניתנת לערעור לארץ ישראל ולירושלים. אבל אמת היא, כי ההנהגה הציונית הרשמית היתה מוכנה להשלים גם עם מדינה יהודית כזו, אשר היו בה 46 אחוזים ערבים.
מה קרה למחרת היום, ב-30 בנובמבר, לפני 27 שנים? נערכו עלינו, ברחבי הארץ, התקפות דמים והן נמשכו יום אחר יום, לילה אחר לילה; הלוחמים היהודיים, בכל הארגונים, גויסו כדי להגן על ערינו ומושבותינו. במשך שנים-עשר ימים תמימים השתתפנו בהגנה, ולא יצאנו להקפות נגד. קראנו לשכנינו הערבים שיחדלו מהתקפותיהם, משפיכת דם יהודי. אמרנו להם, בשפתם, כי הנה קרבה שעת השחרור המלא מן השלטון הקולוניאלי, ובארץ המשוחררת אנו רוצים לחיות עמם בשיווי זכויות, בכבוד, בקדמה אנושית.
הם לא שעו לאזהרה. הם דחו את היד המושטת לשלום. רק כעבור שבועיים בקירוב, בראשית דצמבר 1947, יצאנו, לוחמי האצ"ל, בקשת רחבה, להקפת הנגד הראשונה, שעליה כתב "הארץ" (לא מידידינו מאז ועד היום) כי היא משמשת מפנה במערכה נגד התוקפנות הערבית.
בעקבות השיכתוב הכוזב של ההיסטוריה על ידי עראפאת לפני עצרת או"ם, היא קיבלה המלצה המאשרת את זכותם הבלתי מעורערת של הפלסטינים לשוב לבתיהם ולרכושם, שמהם גורשו ונעקרו וקוראת לשובם. כפי שאמרתי בכנסת, כוונת קריאה זו היא לא רק ליריחו, חברון, או טול כרם, אלא ליפו ולרמלה, ללוד ולנצרת, לרחביה דירושלים ולמרחביה של "השומר הצעיר", ועוד.
קריאה זו נראית קידמתית שכזו. גורשו, נעקרו, ישובו. האמת היא, כי אין ריאקציונית ממנה. לו היתה מוצאת את הפועל, אין עוד מדינה יהודית. המתחסדים טוענים, כי "הפלסטינים", ועראפאת בראשם, נושאים בימינו את דגל הקידמה. ולא היא. הם באים, גם על ידי הסיסמא של "חזרה לבתיהם", להרוס ולחסל את המדינה היהודית. אין ריאקציה אפילה מזו.
תחיית המדינה היהודית בארץ ישראל תיקנה עוול בלתי נסבל. הריסתה היתה מחדשת אותו. זוהי הריאקציה. נניח, שהאנושות היתה נקראת להרוס את כל תחנות החשמל ולחזור לנר...
הריאקציה שבה אנו מדברים היא הרבה יותר נוראה מזו הדמיונית בלא חשמל. המדובר לא בחזרה לאור חלקי, אלא בכיבוי האור. לא בוויתור על שיפור הקיום אלא בביטול הקיום עצמו.
על הכל לדעת, כי לא ניכנע לריאקציה אפילה זו. כל מה שעלול להביא לחיסולה של העצמאות העברית הוא פסול, שפל ובזוי. את בעיית הפליטים הערבים יש לפתור בדרך אנושית. אלה, הנמצאים בארץ ישראל המערבית, נדאג אנו לפתרון בעייתם; אלה שיצאו למדינות ערב, עליהן החובה לפתור בעייתם. אין, ולא יהיה, שום פתרון אחר.