לקח מארץ רחוקה

אין דבר נאה יותר מבחינת אנוש בן החורין מאשר חילופי שלטון שלווים, בדרך ההכרעה האזרחית, על ידי פתק הבוחר. ודאי, סימנים ומבחנים רבים לדימוקרטיה. אין היא תוצאה של מעשה אחד ויחידי, אלא של אורח חיים קבוע ומתמיד. עיתים קבועות לבחירות; הצבעה ללא לחץ, גלוי או נסתר, משטרתי או כלכלי; חופש ההתאגדות המדינית; בחירה שכמוה כברירה, כלומר לא אישור פלביסציטרי של תכנית אחת או של רשימה אחת, אלא הכרעה בין תכניות שונות, בין רשימות מתנגדות, או בקיצור, בין מפלגות; פרלמנט, בו תומכי הממשלה ומתנגדיה מנהלים, לעיני הציבור, מאבק בלתי פוסק על עקרונות ואמצעים וכבוש דעת הקהל למענם; עתונות שאין בה תכתיב הרשות ולא מוראה הטמיר ולא חותמת הצנזורה; עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על הכוחות המזויינים לסוגיהם; מערכת שיפוט שאין בה אף צל של שמץ של תלות ברשויות השלטוניות הגלויות או הסמויות ואשר את דינה מקבלים לא רק הנשלטים אלא גם השליטים — בלי כל אלה, או כמה מהם, אין דימוקרטיה, או היא פגומה מעיקרה. אפס, הבטוי המבחני, האמיתי, המכריע למושג זה עולה ביום, בו מספר מסויים, אך מספיק, של אזרחים מחליטים, כי אלה ששלטו בהם לא יוסיפו עוד ואלה שתבעו, כנגד הקודמים, את האמון לנהל, בדרך אחרת, את עניני האומה, מקבלים אותו. אשרי העם הזוכה לכך. מה טוב ומה נעים חלקו בבני החורין. הוא מוכיח, לעצמו ולאחרים, כי המושג של שלטון העם (דימוקרטיה) אינו מסווה לשלטון על העם, כי בבוא היום השלטון נמצא, פשוטו כמשמעו, בידי העם. מה התרחש בעמים, אף הגדולים בהם, אם ברוח ואם בכוח, לפני שהוסכם בתוכם על הסדר אזרחי זה ? גם בימים ההם היו חילופי שלטון. אך רובם געשו באלימות, בהקזת דם, בהתזת ראשים, או במלחמות אזרחים ממושכות רבות סבל, מחריבות וכורות תהומות יותר מאשר לדור אחד. שום דבר חשוב בחיי האדם אינו ניתן לו בלי קרבנות ויסורים. הפתרון הפשוט הזה, של ירידה ועליה לא בהכרעת הכוח של חיילים, אלא בכוח ההכרעה של אזרחים, אף הוא עלה לאנושות בסבל לא ישוער. כיצד האדם, ולו מתנת המתנות של בוראו: המוח, לא אימץ את הפתרון הזה, או נטש אותו, במשך תקופות כה ארוכות. אבל מה כי נתמה על בני מרון שעברו, אם לנגד עינינו, בימים, בהם ההתפתחות הטכנולוגית, פרי המוח האנושי, הגיעה: לשיאים, שהיו נחשבים לדמיוניים, אלמלא היו מציאותיים - אם בעצם הימים האלה מוותרים חלקים אדירים של האנושות, כרגיל, אך לא תמיד, באונס, על ההסדר, אשר בלעדיו חרות אדם ושלטון עם אינם משתקפים אלא בראי עקום. נראה בעליל, כי המאבק הפנימי, הנפשי בין שאיפת החפש לבין נכונות ההשתעבדות הוא אופייני לתקופתנו, לא פחות מאשר לימי המשקוף והמרצע. במדינות, בהן השאיפה הראשונה גברה, במידה זו או אחרת, על אוייבתה הנצחית, לא תמיד מביאה הבחירה הבררנית לחילופי משמרות ליד ההגה הממלכתי. יש והממשלה נקראת, או עודנה מורשית, להוסיף ולכהן, אך, בכל זאת, אומר לה חלק ניכר של העם בסתר הקלפי, בשפה ברורה איננו שבעי רצון ממך. גם בפנייה זו, אף שאין בה המפנה, יש בטוי מובהק למושג דימוקרטיה. ושוב : אשרי העם, שבנותיו ובניו הרבים, מבינים את הצרך בהשמעת הקול החפשי על ידי המרתו מהיסחבות אחרי שליטים להתיצבות נגדם. הללו ערבים לנר החרות שלא יכבה. הם מעידים, כי אין, ולא תהיה, שום אבדיקציה של הוד מעלתו האזרח על זכותו. שהיא כתרו של בן החורין, לקבוע, מי, בתקופה הקרובה, ינהל את עניני ביתו הממלכתי. אבדיקציה של מלך יכולה לעתים לגרור אחריה זעזועים מדיניים או חברתיים; אבל אין זעזוע אסוני יותר מאמירתו, המפורשת או החרישית, של האזרח: אני וויתרתי. האזרחים, ההולכים אל הקלפי וחוזרים ממנה לאחר שאמרו לשליטים: עליכם לוותר, נושאים, בלכתם ובשובם, את ההוכחה לקיומה ואת התקווה לנצחונה של החרות. ומה אנוש בלי תקווה?... חוסר רוב מוחלט אינו אסון לאומי; להיפך, בתנאים מסוימים, ביחוד האופיינים לנו, יש בו ממניעת אסונות, מעין הערובות לזכויות היסוד של האדם. אין זאת אומרת, כי ריבוי מפלגות הוא מצווה. וודאי, מוטב לצמצם, במידת האפשר, את פיצול הכוחות. יש לשאוף לריכוזם, אם על ידי השגת איחודים ואם על ידי הקמת גושים. אבל הדרך לכך היא לא באימוץ שיטת בחירות מרעה, אלא בבחירה טובה.