הפיכת היוצרות
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ה' סיון התשכ"ב, 7 ביוני 1962
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
בטרם לדת חוק, כמוץ עבר יום, ואזי יתווסף לספר החוקים דף, אשר, שאם לדבר בלשון ההפחתה, לא יוסיף לו כבוד. החוק הזה על סעיפו הראשון, והוא נפשו, הורתו בקפריזה ולידתו בקנוניה. ידוע לכל חברי הכנסת, או כמעט לכולם, כי גם שותפיה של מפא״י לבם מלא ספקות כרמון, לפחות ביחס לצורך בחוק הזה, אבל נכבלו ידיהם בהסכם והם אינם יכולים עוד לחזור ממנו. הסעיף הראשון של הצעת החוק קובע כי שר ישא באחריות בפני הממשלה על הצבעתו במליאת הכנסת ועל הצבעת הסיעה עליה הוא נמנה. פירוש הדבר - הפיכת היוצרות מבחינת משטר פרלמנטרי, אם לא טוטאליטרית, הרי טוטאלית, כי במשטר פרלמנטרי הממשלה נושאת באחריות משותפת בפני הפרלמנט. לא להיפך. הכלל הגדול הזה נקבע אצלנו בסעיף 11. האם הוא מבטל את האחריות המיוחדת האינדיבידואלית של כל חבר בממשלה בפני הכנסת? התשובה לשאלה זאת, מן הדין שתהא שלילית. אמנם ישנן חוקות בהן במפורש כתוב שהאחריות המשותפת של ממשלה בפני הפרלמנט אינה גורעת מאחריותו של כל חבר בממשלה בפני בית המחוקקים. אבל אם אצלנו הכלל הזה לא נקבע במפורש, הוא בכל זאת נקבע בעקיפין. בסעיף 11 פיסקה ב, נאמר: (זוהי הצהרת האמונים של כל חבר ממשלה) ,,אני מתחייב, כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולקיים את החלטות הכנסת״. המהות של ההתחייבות הזאת היא, שכל חבר ממשלה בתור שכזה מתחייב באחריות בפני הכנסת בפעולתו, מבחינת שמירת האמונים למדינה, וגם במישרין מבחינת קיום החלטות הכנסת. ישנו סעיף שני בחוק המעבר, הנובע מתיקונו בשנת תשי״ט, הבא אף הוא בעקיפין לקבוע אחריות אינדיבידואלית של חבר ממשלה בפני הכנסת, וזה לשונו: ,,מינוי של סגן שר לא יגרע מאחריותו של חבר הממשלה לפעולות משרדו, ולא מחלקו באחריות המשותפת של הממשלה״. במלים אחרות, אמנם סעיף 11, העיקרי, קבע שהממשלה כולה נושאת באחריות משותפת לפעולותיה בפני הכנסת, אבל יש גם לכל חבר בממשלה חלק משלו באותה האחריות. כך היה עד עתה, על־פי הכללים הגדולים בכל משטר פרלמנטרי. מעתה, בהתקבל הסעיף הזה, נקבעת הלכה שחבר ממשלה אחראי בפני הממשלה ראשית. על הצבעתו בכנסת, ושנית, על הצבעת חבריו לסיעה. כך נעשים השרים בבחינת בני ערובה להצבעת חבריהם במליאת הכנסת. ומאחר שהממשלה נתמכת כרגיל על ידי הרוב, והרוב מורכב, ככנסת כולה, מסיעות, יוצא שעל ידי חברי הממשלה, והטלת אחריות עליהם על הצבעת חבריהם לסיעות, לא הממשלה נושאת באחריות בפני הכנסת, אלא הכנסת נושאת באחריות כלפי הממשלה. לא הממשלה מתחייבת, או כל חבר בה, לקיים את החלטות הכנסת אלא הכנסת מחוייבת על-פי חוק לקיים את החלטות הממשלה. יש אומרים כי הפיכה זאת במושגים היסודיים במשטר הפרלמנטרי, דרושה לנו, אף הכרחית, משום שאצלנו ראש הממשלה איננו זכאי לפטר חבר בממשלתו; ואילו באנגליה למשל, הוא המחליט. הוא יכול לקרוא לשר ולומר לו: אני מבקש ממך, כי תשים את תיקך, ואז כמובן השר הזה מתפטר. בתיאוריה הזאת, אם היא מושמעת מעל במת הכנסת, יש במקרה הטוב ביותר בורות, ובמקרה הרע ביותר אחיזת עיניים. אין זה נכון שראש ממשלה בבריטניה מפטר כל שר בממשלתו. הוא מפטר שר הנמנה על מפלגתו של ראש הממשלה. האם אצלנו לא קרה כדבר הזה ? באחד הימים עלה על הבמה ראש הממשלה, והודיע כי הוא בטוח שכל העם בישראל שמע בצער על החלטתו של שר החוץ לשעבר, מר שרת, להתפטר מהממשלה. מי גרם לצער הזה לעם היהודי? זה שבישר אותו בכנסת. בוודאי קרא לו, ואמר לו - לא היינו - בסוד השיחה - מה שאמר לו, ומר שרת הניח את תיקו. וזה מתקבל על הדעת. לא לנו לשפוט.
אנו מציעים להטיל איסור על אזכור דעות, הודעות או הצבעות מישיבות הממשלה; איסור שיש לו תקדימים בתקנון הכנסת על פי הסעיפים 62 (א) ו-(ב). יש אומרים כי החוק כולו הוא פרי המציאות. אם כך הדבר, הרי הצעתנו היא הפרי, בה׳ הידיעה, של המציאות, כפי שאנחנו היינו עדי שמיעה לה בכנסת. האמת, אדוני היושב-ראש, היא שלראש הממשלה דהיום יש מעין זכות יתר לצטט דברים מישיבות הממשלה. בכנסת כמעט אין סיעה בסיעות. בין אלו שיושבות היום בקואליציה ובין אלו שיושבות היום בקואליציה ומים (נראה שמדובר בטעות של המדפיס, יש לבדוק בדברי הכנסת - ד.ב) לא באו בטענות לראש הממשלה, כאשר עמד על הבמה הזאת וקרא חלקים מפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, וחברי הסיעות האלו קראו לעומתו: תקרא עד הסוף; למה אתה מצטט רק חלק מהדברים? הייתי יכול לשאול: האם קריאות כאלו לא יצאו מפי חברי אחדות־העבודה, או לא יצאו מפי חברי המפלגה הדתית־לאומית? אינני צריך כבר להזכיר את חברי מפ׳׳ם, אשר היה עליהם להשמיע קריאות כאלו לעתים תכופות מאד. האם באזכור דברים מישיבות ה¬ממשלה אין הפרה מובהקת ביותר של האחריות המשותפת ? לכך ינתן לנו דוגמה, במושב הקודם של הכנסת החמישית, דווקא ראש הממשלה בעצמו, הוא אמר אז, ב־20 לפברואר 1962 : ״אם פעם אחת הצליח - הכוונה היתה למר רוזן - שיהיה לו רוב, רוב של אחד, נגרמה לנו - לפי ענות דעתי - בכיה לדורות״. לא פרש מה היתה הכוונה. באו מקורביו בעתון ,,דבר״, ,,ידיעות אחרונות״ ו,,מעריב" והסבירו לעם כולו, לא לכנסת, שהכוונה היתה למבצע צבאי אשר לו היה מצליח, היה עשוי להביא לידי כיבושה המשחרר של שכם, של חברון, של המשולש, של ירושלים העתיקה. והיות, כך טען ראש הממשלה, חבר הכנסת רוזן, בממשלה הזמנית, הצליח שיהיה לו רוב של קול אחד נגד מבצע זה, הרי הוא לא הוצא לפועל, ולפי דעתו, או עניות דעתו, של מר בן־גוריון נגרמה לנו אז בכיה לדורות. אבל ברביעי באפריל 1949 נתקיים דיון בכנסת. ובדיון ההוא הושמעו הדברים הבאים: ,,ועמדה שאלה, והיא עומדת: המשולש וחברון. ואינני רוצה כרגע להכנס לשאלה אם היינו, יכולים או לא יכולים, — נניח כרגע שהיינו יכולים מבחינה צבאית, ואני מקבל את ההנחה הזאת שהיינו יכולים, יכולנו לכבוש את המשולש ואת כל חברון. אולם מוכרחים קצת לראות את הדברים לפני שהולכים לעשות אותם״. ומה היתה הראיה — ,,...ונניח שמבחינה צבאית יכולים אנו לכבוש את כל מערב ארץ-ישראל, ואני גם בטוח בכך. אז מה יהיה? נעשה מדינה אחת, אלא שהמדינה הזאת תרצה להיות דמוקרטית, יהיו בחירות כלליות ואנחנו נהיה במיעוט״. פה הושמעה קריאה ביניים: ״יש יהודים בעולם״. התשובה היתה: ״כן, אך לעת עתה הרוב יעשה חוק שלא יבואו יהודים לארץ. מי אמר את הדברים האלה ? ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון. עכשיו, אדוני היושב־ראש, יש לשאול מתי הוא אמר את האמת ? כאשר הוא טען... היו"ר ק. לוז: חבר הכנסת בגין. אתה מנמק פה תוספת הקשורה באח¬ריות הדדית, אבל אינך יכול עכשיו להיכנס לענינים שאין להם כל נגיעה לענין עצמו בו אנחנו דנים עכשיו. אני מצטער שלא הפסקתי אותך עד עכשיו, אלא האזנתי לדבריך. מנחם בגין (תנועת החרות): אני מקווה שאדוני הבין את דברי. אני מוכן להתייחס בכל הכבוד הראוי להערותיו, אבל צר לי מאד, לא אוכל הפעם להפסיק את המשך הסברתי, מבחינת המציאות בכנסת, משום מה צריך לאסור איזכורים המעוותים את הדברים הידועים בישראל. זוהי הנמקתי. אילמלא קרו הדברים, לא הייתי מציע תוספת. יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, מדי עלותו על במת הכנסת, מסביר לנו שהמציאות היא המחייבת לקבוע את המוצע בחוק; אילו טענתי היא, כי המציאות חייבת את הוספת הסעיף המוצע על איסור איזכורים. ובכן, מתי אמר את האמת? האם אמר אותה כאשר טען שאי־כיבושה של חברון והמשולש זוהי בכייה לדורות׳ או כאשר טען שלו היינו כובשים את חברון והמשולש, זו היתה בכיית בכיות לכל הדורות, משום שבמקום מדינה יהודית, היתה קמה מדינה ערבית. זוהי ההוכחה עד כמה מסוכן להביא דברים מדיוני הממשלה על פי החלטתו של מן־דהוא. כפי שכתבו בבטאונה, של הקיבוץ המאוחד, ,,מבפנים״: כאשר ראש הממשלה רוצה, הוא מו¬ציא פלפלת מהגנזך הפרטי שלו, ומצטט ציטוטים. למה זה מותר לראש הממשלה ? ואיזה מוסר הוא לאסור על כל חברי הממשלה מה שמותר לאחד מהם? לכן אדוני היושב־ראש, אנחנו מציעים לומד במפורש כי אסור מעל במה זאת לאזכר דעות, הודעות או הצבעות מישיבות הממשלה ; ואם אדם עושה זאת. דינו כדין מי שהתפטר מהממשלה. זאת הצעתנו הראשונה.
אשר להצעתנו השניה, הרי הדבר משתמע מהחוק עצמו. בחוק נקבע מתי שר יהיה אחראי להפרת הכלל הגדול של אחריות משותפת בממשלה; ואנחנו באים לקבוע על־פי ה¬צעתנו שאותו כלל חל גם על שר אשר תפקידו הוא ראש הממשלה. שמענו טענה כי הדבר איננו דרוש משום שהוא מובן מאליו. על־כך ארשה לעצמי לספר סיפור קצר מתולדות הדיפלומטיה. היה פעם דיון בין טלראן לבין דיפלומט אחר על תוספת סעיף לחוזה מסויים. הדיפלומט השני טען שהדבר אשר הוצע על־ידי טלראן הוא מובן מעצמו, ולכן לא צריך להוסיף את הסעיף. אמר לו טלראן: אם הדבר מובן מבלי שייאמר, הדבר יהיה עוד יותר מובן אם ייאמר. אם באים אלינו בטענה כי מובן מ¬אליו שהכלל חל גם על ראש הממ¬שלה, אנחנו חושבים שיהיה מובן עוד יותר אם זה ייאמר במפורש, ולא תהיי¬נה זכויות־יתר לאף אחד מחברי הממשלה. אדוני היושב־ראש, אני יכול לומר, בהכרה שלא אחטא לשום אמת, כי לו הידים של שותפי מפא״י יהיו פטורות מהכבלים, היו הם בחפץ־לב מצטרפים להסתייגות הזאת. כי הרי לכם זה כואב יותר מאשר לנו. מה יזיק לנו לבחינת האופוזיציה אם עולה לכאן ראש הממשלה ופתאום מוציא בכייה־ לדורות של הפרוגרסיבים; או ,,אי¬פה הייתם״ של אחדות העבודה או ״מתי התקוממתם״ של מפ׳׳ם? הרי לא לנו אלא לכם זה כואב. האם לא לכם כואב מדוע הוא מרשה לעצמו דברים שלא ייעשו בשום פרלמנט? מדוע הוא מפר הלוך והפר את האח¬ריות המשותפת כאשר הוא אומר את הדברים הללו? אתם צריכים להיות בעד הצעותינו. אלא מאי? נכבלו ידיכם, והאופו¬זיציה תצטרך למלא את חובתה ה¬פרלמנטרית והממלכתית, ולהגן על כבודו של המוסד הממלכתי ששמו ממשלה, ולדרוש אחריות משותפת בכל ממשלה לכל חבריה, וראש ממ¬שלה זה או אחר איננו יוצא מן ה¬כלל. הכלל הזה חל גם עליו.
