הישיבה המאתיים-ושבע-עשרה של הכנסת התשיעית יום שני, י' אייר תשל״ט 7 מאי 1979 סקירת ראש הממשלה על פעולות משרדו

אדוני היושב-ראש, עם חתימת חוזה השלום בינינו לבין מצרים חל שינוי יסודי במצב הבין-לאומי של מדינתנו. חתמנו על חוזה שלום — לא על הפסקת-אש, לא על הסכם-ביניים, לא על שביתת-נשק אלא על חוזה שלום עם הגדולה והחזקה בשכנותינו. כל שכנותינו מסביב, אוכלוסייתן אינה מגיעה אפילו למחצית האוכלוסיה של מצרים. זוהי נקודת מפנה בתולדות המזרח-התיכון. נכון, למען השגת מטרה נשגבה זו, עשיית שלום וחתימת חוזה שלום בינינו ובין מצרים, הקרבנו קרבנות יקרים. המשא-ומתן נמשך ארבעה-עשר חודש והיה מייגע. היו בו עליות וירידות, תקוות ואכזבות, קשיים. אולם חתמנו על חוזה השלום, סיימנו פרק בתולדות ישראל, פתחנו בפרק חדש! בחיינו הלאומיים.

שנית, קיימת בלבנון בעיה של פליטים אשר עזבו את ארץ-ישראל כאשר התנהלה נגד מדינת ישראל הצעירה מלחמת השמד. בעיית פליטים היא תמיד אנושית. אנחנו היודעים. עמנו הוא עם פליטים. לא אנחנו יצרנו את הבעיה הזאת. אנחנו קראנו לשכנינו הערבים מאז 30 בנובמבר 1947 להישאר בארץ-ישראל ולבנות יחד את הארץ הזאת. אבל אלה שעמדו בדור הזה לכלותנו יצרו את הבעיה הזאת. יש לפתור אותה בהבנה אנושית. לדעתנו יש פתרון לבעיה זו, וישראל תהית מוכנה לשתף פעולה עם הגורמים האחרים בהשגתו ובביצועו.

שלישית — התקפות דמים משטח לבנון על ישראל, בישראל ועל יהודים. לא נסבול בשום אופן ובשום תנאי מצב שבו פועלים מרצחים, אשר שפלים מהם לא היו מימי הנאצים, שופכים דמי נקיים של אנשים נשים וילדים ובבירות יתפארו במעשי הרצח ויבטיחו להמשיך בהם, אף להגביר אותם. יש מי שמסר הודעות מעין אלה והן חוזרות ונשנות, וכל מי שמוסר אותן חייב לדעת את תוצאותיהן. אנחנו לא נמתין לפיגוע נוסף. אחרי נהריה הודיעו אירגוני המרצחים כי ימשיכו במעשיהם הבארבאריים. היא הנותנת, הוא האיום המתמיד בפיגועים. אנחנו נהלום במרצחים האלה בכל עת-מצוא, בכל מקום, בכל כוחנו מן הים, מן האוויר, מן היבשה, עד שלא יוכלו עוד לבצע את מזימות הרצח שלהם נגד ישראלים רק משום שנולדו ישראלים, נגד יהודים רק משום שנולדו יהודים. לא ניתן להם מנוח. אנחנו יודעים היכן המיפקדות, התותחים ומחסני הנשק שלהם, אנחנו נכה בהם כדי להרסם, נניסם ונפיצם, את אויבי האנושות האלה שעליהם מפקד ״אידי אמין״ הפלשתינאי, יאסר עראפאת, אני מבקשו להודיע לכנסת שאתמול הלמנו במרצחים ורק לפני חצי-שעה שוב הלמנו בהם וכל מטוסינו, ברוך-השם, חזרו בשלום. לא ניתן למרצחים האלה מנוח עד אשר יפסיקו פעולות הרצח בתוך ארצנו והרג יהודים.

רביעית, אדוני היושב-ראש, ישראל רוצה לשתף פעולה עם כל יחידות ״יוניפיל״, הכוח הממלא תפקיד חשוב בלבנון. אמנם יש גם תופעות שליליות — אחד מאנשי ״יוניפיל״ נתפס בשעת מעשה בהעבירו חמרי-נפץ ונשק למחבלים, שנועדו לפגוע באזרחי ישראל. יש גם מקרים שבהם יחידה זו או זו של ״יוניפיל״ משתפת פעולה עם המחבלים ומקבלת אותם באזורה בסבר פנים יפות, אבל תפקיד ״יוניפיל״ בעיקרו חיובי. אסור לפגוע באנשי ״יוניפיל״. אסור לשים עליהם מצור. אסור להפגיז אותם. אסור לירות בהם. לא השארנו ספק באזני ידידינו בדרום לבנון, אנשי המיליציות הנוצרים והמוסלמים השיעים אמיצי-הלב, ביחס לעמדתנו זו.

חמישית, צבא הכיבוש הסורי חייב לעזוב את שטת לבנון, ולשוב לארצו, לסוריה. אין צבא כיבוש זה אפילו הסוואה של כוח משכין שלום, כלל-ערבי. הסעודים כבר עזבו את לבנון, כמוהם עזבו הכווייתים. נותרו רק הסורים עם הטאנקים והתותחים הסובייטיים שלהם, שבהם הם עושים שמות מדי פעם בפעם באוכלוסיה אזרחית, אנשים, נשים וילדים הנמצאים בלבנון והנמנים על הדת הנוצרית. אני מסכים לחלוטין לדעתו של הנשיא סאדאת, אשר קבע כי הכיבוש הסורי של לבנון הוא, כדבריו, פיאסקו, או כשלון, והוא מקור כל הצרות בלבנון. דמשק צריכה לשים קץ לכשלון הזה שלה, ויפה שעה אחת קודם.

דברי ברכה לאסירי-ציון המשוחררים. בשם הממשלה הריני מברך אתכם, גיבורי העם היהודי במלחמתו לזכות לשיבת ציון. סבלתם רבות, עמדתם במבחנים מן הקשים ביותר, כפי שהם ידועים למספר ניכר של חברי הכנסת שהיו שם. עמדתם בכל המבחנים האלה כמקדשי שם שמיים ברבים, ובזמן שדנו אתכם ל-10 או ל-15 שנות מאסר הרימותם יד ימין, ובזכרכם את השבועה של הנמצאים בגלות בבל נשבעתם אמונים ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.״ שבתם למולדת ההיסטורית של העם היהודי. העם היהודי מתגאה בכם ויוסיף ללחום בכל כוחו במולדת ובתפוצות הגולה כדי שאחיכם הסובלים עדיין בבתי-כלא ובמחנות עבדות ועבודת כפייה ישוחררו אף הם, ישובו למולדתנו ויתאחדו עם משפחותיהם, לא ננוח ולא נשקוט עד שכולם ישוחררו. לכם אני אומר בשפה המודרנית המקובלת בארץ-ישראל: אחינו גיבורי העם היהודי, כל הכבוד!