כנס מיוחד של הכנסת הישיבה המאה-וארבעים-ושש של הכנסת התשיעית יום רביעי, כ"ה אלול תשל"ח 27 ספטמבר 1978 – הודעת הממשלה על ההסכמים שהושגו בקמפ-דיוויד – תשובת ראש הממשלה
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אני צריך לומר לכם משהו על ישובים, כמה הם יקרים לי. אני לא מבדיל בין מפלגות בישובים. כל אחד יודע שאני אוהב כל מתנחל ומתיישב. כאשר הייתי חבר בממשלת הליכוד הלאומי הזמינו אותי קיבוצי מפ"ם להרצאות. הם שמעו והם ראו והם ידעו — אהבה מן הלב. כל ימי חיי — לא שמתם לב לזה, אולי לא רציתם לקרוא — גם זאב ז'בוטינסקי גם דובריו אמרו שהמפעל החלוצי בארץ הוא מפעל אדירים. וב-1948, לאחר צאתנו מעבדות לחירות, קראתי לאנשי אצ"ל ואמרתי להם: נסתיימה המלחמה, בואו נלך לעבוד את אדמת המולדת. כך הגענו עד הישובים. את כולם אני אוהב, כולם בלב, עמוק פנימה. בפיתחת-רפיח יש שלושה ישובים של בית״רים. צעירים, נערים, זה חלק ניכר יחסית, הם באים אלי גם כאל בית״רי שהצטרף לתנועה זו בגיל 16 לחייו, והם אומרים את שלהם, כמובן. איך כואב, איך דואב הלב. אבל כאשר אני ממלא תפקיד של ראש ממשלה חובה עלי לחשוב על התוצאות של החלטה זו, כאשר אני יודע שחוזה שלום הוא בהישג יד. מותר לי, כחבר שלהם, לחשוב על בניהם שלהם, שמא חוזה השלום יתחמק מידינו, הוא ניתן להשיג, הוא ביד. מותר לי לחשוש שבניהם יפלו בקרב אם, חלילה, תפרוץ מלחמה? מותר לראש הממשלה לדאוג לבנים בישובים האלה או אסור לו? אלא אם הם יאמרו לי: אל תדאג לנו, אנחנו האבות, אנחנו האמהות. ואפילו יאמרו כך מוטלת חובה על ראש ממשלה לדאוג לכך שלא תפרוץ עוד מלחמה ולא יהיה עוד קטל ולא תהיה עוד יתמות ולא יהיה עוד שכול.
ארבע שנים וחצי נלחמנו נגד הבריטים, וערבי אחד לא הרים ידו על יהודי, שלום מוחלט בין יהודים וערבים; אחרי החלטת האו"ם — הכדורים הראשונים, המיתות הראשונות, ההרוגים הראשונים. מאז אין אדם בישראל הרוצה בשלום יותר ממני. זו השתפכות הנפש. כמוני — כולכם; יותר ממני — אין איש. 31 שנה עומד אדם וחולם על שלום עם הערבים ומכבד את הערבים ומושיט להם יד וקורא להם: בואו נבנה את הארץ הזאת יחד, לתפארת עולם, אך נפסיק את שפיכות הדמים. עכשיו ההזדמנות ניתנה ביד, ממש ביד, התוכן כבר הוסכם, רק צריך לשבת כמה ימים, שבועות או חודשים כדי להשלים, לחתום, להוציא את מצרים ממעגל המלחמות. מי יודע, אולי נזכה שוב לפסוק "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", באופן סמלי? יש חובה כזאת על ראש הממשלה לדאוג לכך או לא? אם אנחנו מונעים שפיכות דמים, כאשר אנחנו רוצים שלום לנו ולערבים, כאשר אנחנו רוצים לחיות עמם יחד, בכבוד הדדי, בחירות, בצדק, ככל האפשר על-פי האנושיות... ולכן לי לא היתה ברירה. לנמנעים אולי יש ברירה. אני הייתי חייב להכריע, יחד עם חברי: הנה כף המאזניים, הנה שתי סוגיות, בכף אחת שמים את חוזה השלום ובשנייה את הישובים. המאזניים, על-פי כל כללי המוסר שאני מאמין בהם, יהיו נוטות לחוזי השלום. אין שום דרך אחרת. עם הכאב, עם הגידופים, עם הזעקות — שום דרך אחרת. עד יומי האחרון אאמין שזו הברירה הנכונה. בשביל כל עם ישראל, בשביל האנשים היושבים בפיתחה — זו הברירה הנכונה...
אדוני היושב-ראש, בעקבות אותו ביטוי של השתפכות נפש אני רוצה לומר: העם בחבלי לידה. נכון, כל דבר גדול נולד בייסורים. הנס הגדול ביותר ביקום — לידת האדם — בכאבים. פה מדובר במיפנה הגדול ביותר במזרח-התיכון, באפשרות חתימת חוזה שלום בין ישראל ומצרים. איני מתפלא על המכאובים. איני מתאונן על ההפגנות — רק שלא יהיו בלילה, השכנים שלי סובלים, הילדים שלהם סובלים. אפשר להפגין ליד משרד ראש הממשלה, לא לבוא ליד ביתי הפרטי ולהעיר את כל ילדי השכנים אחרי חצות. איני רוצה להגדיר הפגנה כזאת. דרך-ארץ בוודאי אין בה. חברים אלה לומדים תורה ויודעים מה שכתוב על המלבין פני חברו ברבים. אף-על-פי-כן אין לי טענות. הכל סלוח, משום שיש מכאובים. השלום הזה נולד, קודם-כול, מדמנו. למען השלום הזה הקרבנו 12,000 מטובי בנינו, בחמש מלחמות, מלחמה אחר מלחמה, קטל אחר קטל. אנחנו רוצים לשים לזה קץ.
