הישיבה המאה-ותשעים-ואחת של הכנסת התשיעית יום שני, ט״ו שבט תשל״ט 12 פברואר 1979 שלושים שנה לכנסת, תש״ט-תשל״ט
דברי הכנסת:
מליאת הכנסת
מראה מקום:
דברי הכנסת ט"ו שבט התשל"ט, 12 בפבואר 1979
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
מתחילה, אדוני היושב-ראש, היתה עדיין מעין סתירה בין יריבות מדינית לבין יחסים אישיים. מי שהחל את פעולתו הפארלאמנטארית מן הכנסת הראשונה — ורק מעטים בבית הזה יושבים הנמנים עם אלה — זוכר כי בראשית צעדיה של הכנסת כמעט שהיתה זהות בין יריבות מדינית לבין התנכרות אישית. אבל ברבות הימים למדנו כולנו כי אפשר להיות יריב מדיני וגם להתווכח, לעתים בחריפות, עם יריב ואפשר לקיים לא רק יחסים של כבוד הדדי אלא גם של חיבה ואפילו ידידות — יריב עם יריבו, חבר עם רעהו. זוהי הדרך המקובלת אצל המתוקנות שבאומות. אשרינו שגם הכנסת זכתה לנוהג כזה.
החירות האנושית נמצאת בהתקפה מתמדת, כפי שאנו רואים גם בימים אלה, ואומות חופשיות מעטות שנותרו חייבות כולן להתלכד כדי לעמוד על המשמר למען החירות שתישאר, ובבוא היום, ברצון האדם בן-החורין, היא תנצח. זוהי תקוותנו, זוהי אמונתנו.
בדרך-כלל, אדוני היושב-ראש, בכנסת, כמו בכל פארלאמנט, יש ימי קטנות רבים; מעשה חקיקה, תיקון חוק, דיון על תופעה ציבורית, הצעה לסדר-היום ועוד. אבל יש ימים בכנסת, כמו בכל בית נבחרים חפשי, שבהם כל גדולתו של הפארלאמנט, המייצג את דעת-הקהל החפשית בקרב האומה, באה לידי ביטוי. ימי הקטנות הם מרובים, הימים הגדולים הם מעטים; אבל האחרונים הם הגמול לראשונים. לנו בכנסת, במשך שלושים שנה, מלבד ימי הקטנות הרגילים שהם לחם חוקו של כל בית נבחרים, היו גם ימים גדולים, ימים אדירים, ימים של תוגה, וגם של חדווה; של יגון וגם של התרוממות הרוח; של הבעת דאגה וגם של הכרת נצחון; של ויכוחים חריפים וגם של הפגנת אחדות לאומית.
