ממשלה ובית נבחרים

לאור המאורעות האלה, האופייניים לארצות השונות, באסיה ובאפריקה, אך גם באירופה ובאמריקה הלטינית, ניתן להסיק מספר מסקנות מדיניות יסודיות. מסתבר, כי בעוד לא תיתכן דימוקרטיה בלי בחירות, הרי בחירות כשלעצמן אינן אופייניות למשטר דימוקרטי ואינן מבטיחות אותו כלל. בעזרת המכשירים העתיקים והכלים החדשים אפשר לקיים בחירות ולא להותיר זכר מן הדמוקרטיה. כך קורה בעריצויות למיניהן, במזרח ובמערב, תחת הקומוניזם או נגדו, מתוך כניעה לקרמלין או מתוך התקוממות לו. שנית, מתברר, כי בעוד אין דימוקרטיה בימינו בלי בית נציגים נבחרים, הרי הקמתו, אך קיומו של בית כזה אינם מבטיחים כשלעצמם אורח חיים דימוקרטי. בעזרת המכשירים והכלים הנודעים אפשר לתת לבחור, אף לכנס, בית נציגים כזה ולא להשאיר מן הדימוקרטה אלא את הלעג לענייה... משתי המסקנות השליליות הללו עולה מסקנה שלישית, חיובית. יוצא בתוקף ההתבוננות במציאות העולמית כי המבחן האמיתי, הגלוי לעין, לדמוקרטיה הוא בהפעלה המתמדת של ניגוד ושותפות, או להיפך של שותפות וניגוד. בין בית הנבחרים לבין הממשלה. ניגוד בלבד ביניהם, תוצאתו הרס; שותפות בלבד ביניהם, משמעותה עריצות. ניגוד ושותפות – זו נשמת החרות המדינית, הוכחה לקיומה, ערובה להמשכה. זו הסתירה הבונה. היא סותרת עריצות; היא בונה דימוקרטיה. כיצד פועל העקרון המשולב של ניגוד ושותפות בארצות, מהן כדאי ללמוד, בתוך שליש האנושות המצומק? באנגליה מתבטאת השותפות בכך, שבדרך כלל נהנית הממשלה מתמיכת הרוב, ממנו היא יצאה. אף על פי כן, איך פועל הניגוד? אין זו שאלה של האופוזיציה, על מעמד המוכר, אשר משקלה הייצוגי, הוא אמנם לא תמיד, אך בדרך כלל, גורם המרסן כל נטיית התנשאות של השליטים החולפים, הקרויים, אף בפי עצמם, הממשלה דהיום, ללמדך, כי מחר תהיה, לא אולי אלא בוודאי, ממשלה אחרת. אף נוהל הדיונים מבטיח את הניגוד המועיל. הודות לו, עומדדת למעשה הממשלה, וכל אחד מחבריה, בפני חקירה ודרישה, כמעט מתמדת, של בית נבחרים על כל חלקיו (אחרי בחירות המשנה האחרונות באנגליה, מוטב להיזהר ולא לומר: על שני חלקיו; מי יודע, אם עוד בשנות הששים לא ישוב הפרלמנט הבריטי להיות תלת מפלגתי הלכה למעשה?) בווסטמינסטר אין מסתפקים בשאילתא בכתב ובתשובה מינסטרילית כזו ובשאלה נוספת אחת של השואל הנכבד. אמנם השואל עצמו אינו מציג אלא קושיה נוספת אחת, אבל לראשי הסיעות ניתנת זכות מסורתית לקום ולשוב ולהקשות. יש ואחד המיניסטרים, או הראשון בהם, עומד באש צולבת של חקירה חוזרת, המזכירה מעין דרישה שתי וערב. כך לומד השליט דהיום להיזהר במעשיו ובדבריו גם יחד. והעם המתבונן לומד דימוקרטיה. באמריקה ישנה הפרדה בין השלטון המבצע לבין בתי המחוקקים. הוא אינו יכול לפזר אותם; הם אינם יכולים להוריד אותו. שם אין ברירה אלא לקיים את הסתירה הבונה. הניגוד והשותפות, בין הרשות המחוקקת והמפקחת לבין הרשות המבצעת והעושה, הם ממש מצוות הקונסטיטוציה; הם חכמתה... ואם יש את נפשה של ישראל להיות עם, ובתוך, שליש האנושות הזכאי לומר: חפשי הנני, עליה ועל אזרחיה, על עסקניה ועל עתוניה, ללמוד וללמד, בניגוד לנטייה הבולטת עד כה לעין, להעריך את תפקידם הממלכתי של אלה, הדואגים לכך, כי הכנסת לא תהיה מכשיר בידי הממשלה אלא מפקדה ומייסרה. כי יהיו הרכביהן אשר יהיה, בדאגה מתמדת זו, מונח היסוד לחרותה הפנימית של האומה.