הישיבה המאתים-ושבעים-ותשע של הכנסת השלישית יום שלישי, א' ניסן תשי"ז 2 אפריל 1957 –חוק התקציב לשנת 1957-58, תשי"ז-1957

אנו מציעים, אם בכלל כדאי להציע לפניכם משהו מלבד שתתפטרו, — שלא עוד תשמיעו את המונח האווילי הזה : ״התפשטות״. שימו אל לבכם מה שאירע, הבינו שלא יאמינו לכם, גם ללאו הזה לא יתייחסו ברצינות, הסיקו את המסקנה ממצבנו ואמרו את האמת הפשוטה-הגלויה : קווי שביתת- הנשק אינם גבולות של מדינת ישראל. כך אמרו ! את זה כל העולם כולו יבין. מדינות ערב אומרות שקווי שביתת-הנשק בכלל לא יהיו קיימים כי הם ייעלמו יחד עם מדינת ישראל ועמה. אנו איננו אומרים כזאת כלפיהם. באמת איננו רוצים אדמת זרים, אלא אדמת ארץ ישראל׳ אדמת המולדת, שחלק ממנה היה בידנו עוד לפני חודש ימים. קווי שביתת-הנשק אינם גבולות ואנו משאירים לעצמנו את כל הזכויות על ארץ- ישראל, ובבוא היום, אם יהיה מבצע צבאי כזה או כזה, תסתמך מדינת ישראל על היסוד העיקרי הזה: זכות, לא כוח. כובשים ונסוגים, אם אין מאחורי המסע הצבאי הזכות; אתם התכחשתם לזכות, ומפני כך, בין השאר, נכנעתם והפקרתם.

אבל במשך שלושה חדשים, כאשר אנחנו טענו נגד התחלת הנסיגה, כאשר תבענו אה הטיעון הבינלאומי היחיד המתקבל על הדעת: שלום; היה ויש מצב מלחמה בינינו ובין מצרים; מבצע סיני היה בבחינת פעולה של הגנה לאומית חוקית, ולכן לא ניסוג אלא אם כן יבקש האויב שלום, וסביב שולחן הדיונים על שלום ייקבע גורל השטחים המוחזקים בידי צבא ישראל, מחוץ לשטח המשוחרר של המולדת, בהתאם לחוק הבינלאומי והנוהג הבינלאומי,