נמוך מן החגורה

לפני שהחלה שביתת דוורינו המקופחים, נסתיים בלונדון משפטם של ששה מתוך חברי וועד המאה, המונהג על ידי הוגה הדעות הישיש ברטנד ראסל. שמו של הוועד נגזר ממספר חותמי פנייתו נגד מדיניות האטום של כרושצ'וב וקנדי, של מקמילן וגייסטקל, כפי שהצמידם, איש לאוייבו וליריבו, הפילוסוף הזקן, הטוען, כי לא דעתו נחלשה בשנת ה-89 לחייו, אלא להיפך, דעתם של ראשי המעצמות נטרפה עליהם. השקפה אורגינלית, לכל הדעות. ברוסיה אי אפשר להביעה אלא לגבי שלשה מארבעת המנהיגים. באנגליה אפשר לתת לה בטוי לגבי כל ארבעתם. אבל גם בה אם הבטוי הוא מעשי אפשר לשלם בעד חפש השמוש בו בשלילת החפש. כך קרה עם הששה מתוך המאה. הם עשו מעשה, תוך ידיע ברורה של חומרתו. באחד הימים עלו, יחד עם אלפי אזרחים ובראשם, על שדה התעופה הצבאי בוודהרפילד, בו ניצבים, וממנו ממריאים, גם מטוסים אמריקאיים, נושאי פצצות אטומיות, וישבו עד שהורחקו, על מסלוליו. הם נתבעו לדין על פגיעה בבטחון המדינה ובאינטרסים של על פי חוק הסודות הרשמיים משנת 1911, שהיה בתקפו גם אצלנו עד המרתו, מעיקרו, על ידי חוקלתיקון דיני עונישין (בטחון המדינה) תשי"ז. משפטם של ששת הנאשמים, חמשה גברים ואשה אחת, בפני חבר מושבעים היה מענין מאד... ענין מיוחד הוסיפה התנהגותו של אחד הנאשמים, מזכיר וועד המאה, אשר, בניגוד לחבריו לספסל, הגן על עצמו. שמו הוא פוטל; גילו 24... גם התוצאות היו מענינות. המושבעים ישבו על המדוכה, כפי הנראה, לא בלי מבוכה, ארבע שעות תמימות. לבסוף הודיעו: אשמים. אבל הוסיפו rider, לאמור, על בית המשפט לגלות חוות דעת, הקרויה בשפה המקצועית מידת מתינות (leniency) כלפי הנאשמים. מה עשה השופט? הוא דרש מן הנאשמים הבטחה, כי לא יעשו עוד מעשים בדומה לזה, שעשו בוודהרפילד, כדי שיוכל, לדבריו לקיים את המלצת המושבעים. כל ששתם סרבו. ואז גזר השופט את דינם לשנים עשר, או שמונה עשר, חדשי מאסר. בבתי הדין ברוסיה רגילים לשמוע, לאחר מתן פסק דין, מחיאות כפיים; באותו אולם של בית המשפט האנגלי נשמעו קריאות: בושה, בושה. וועד המאה הודיע מיד, כי הוא מתגאה בששת חבריו ויוסיף ללכת בעקבותיהם. אין לדעת, אם הבטחה זו תקויים, אבל אחד מהם, שלא ניתן לו להיתבע לדין, רצה בהחלט להיות השביעי, או הראשון, בשפוטים. כוונתי לברטנד ראסל. אף הוא היה בין עדיו של מר פוטל. וגם לו לא ניתן להשיב לרוב שאלותיו של הנאשם - המאשים הצעיר. אך בראשית עדותו התקיים טרילוג אופייני בינו, בין השופט ובין הנאשם. - פוטל: לורד ראסל, מדוע קראת למפגינים לעלות על שדה התעופה בוודהרפילד? - השופט: לורד ראסל, עלי להזהירך, כי אם תשיב לשאלה זו, אתה עלול להאשים את עצמך בפלילים. - לורד ראסל: האם אין לי הזכות להאשים את עצמי? - השופט: חובתי להזהירך, אבל זכותך להאשים את עצמך היא ללא סייג. - לורד ראסל: ובכם, אני מאשים את עצמי. איש לא יכחיש, כי בחילופי דברים אלבה יש משהו המרומם את רוחו של האדם בן החורין. הזכות שלא להאשים את עצמו עומדת לכל אדם; אבל אף זו זכותו; לוותר עליה. אם האדם מוכן להאשים את עצמו, מתוך אמונה בענין בו הוא דבק, הרי בהאשמתו הגנתו. דברים גדולים נעשו על ידי אנשים, שבחרו, מרצונם החופשי, ללכת בדרך זו. רבה היתה השפעתם בתולדות אנוש כי רב הוא כוח התיצבותם המוסרי מול הכוח. אבל מה ייאמר על אדם, בעל הכוח, המנצלו כדי להאשים את זולתו, את עמיתו, בעוד למואשם על ידו אין שום אפשרות של הגנה עצמית, לא רק על פי חוק הסודות הרשמיים, אלא בעיקר, בגלל הסודות עצמם, אשר גלויים, כידוע היטב למאשים, עלול לפגוע באינטרסים של המדינה? מה שם ייקרא למכה מעין זו? משער אני, כי כדאי לבחון את השאלה.