ואתא – מי
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון כ' תמוז התשי"ז, 19 ביולי 1957
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
בממלכות, בהן בוטלה ונאסרה בעלות פרטית על אמצעי הייצור, שייכים המפעלים מבחינה חוקית למדינה. אולם המדינה היא מושג משפטי גרידא, יצור מופשט, כל עוד המציאות אינה מפגישה את מי שפועל בשמה עם מי שנדרש, בשמה, לעשות או לחדול. בפגישות יום-יומיות אלו מתברר לפועל, במשטר הסוציאליסטי, כי הקבוצה השלטות על המדינה, היא השלטת על מפעליה והיא הקובעת את שכרו ועל ידו את רמת - או נמוכת - חייו...
הלקח החברתי אחר מאה שנות מרכסיזם הוא, כי העובדים הם הם המעוניינים, כאנשים וכשכירים, שלא תהיה סוציאליזציה של אמצעי הייצור והפרנסה. לקח זה נקנה הוא בסבל, באיומים ובעינויים... אין ספק, כי הלקח ההיסטורי, הבולט לעיני כל שוחר צדק, לא יפסח על פועלי ישראל. אף הם יגיעו, ברובם המכריע, למסקנה, כי שאלת חיים היא להם, שלא ירבו בישראל מפעלים, ה,,שייכים" לממשלה או ל,,הסתדרות", אלא להיפך, שיעלה, בלי הפסק, מספר בתי החרושת, בתי המלאכה ובתי המסחר, השייכים לאנשים. דברים לא רק אופייניים, אלא כמעט דמיוניים, אירעו לאחרונה תחת ממשלה, המנסה להקים מעין סוציאליזם קפיטאליסטי. אלף ושש מאות עובדים שובתים, זה החודש השלישי, בבית החרושת ,,אתא". למעלה ממאה מהם לא הצטרפו לשביתה. מאחר שההסתדרות התייצבה מאחורי השובתים (היא לא התייצבה, כידוע, מאחורי שובתי ,,וולקאן") הוכרז כי כל הממשיך בעבודה ב,,אתא" למפר שביתה ייחשב. כלל הוא. אך מי הם מפירי השביתה ב"אתא"? כולם חברים וותיקים של הסתדרות העובדים הכללית; ורובם, כנראה, חברי מפא"י. ועוד משהו אופייני אם לא דמיוני: מפא"י הודיע לחבריה, מפירי השביתה, כי הם יוצאו משורות המפלגה, אך הם מוסיפים לעבוד... במדינה חופשית אין להעלות על הדעת כפיית איסור שביתות. אולם הניסיון הרב בקרב על העמים, מוכיח כי השביתה בדרך כלל, מסתיימת בפשרה. אם כן, למה לא להתחיל מן הפשרה? כל שביתה או השבתה מביאה במישרין נזק למשק הלאומי. דבר זה הוא כה ברור, עד שאין כלל צורך לעמוד על הפרטים, כגון המעטת הייצור, סיכון ייצוא וכדומה...
הלקח החברתי אחר מאה שנות מרכסיזם הוא, כי העובדים הם הם המעוניינים, כאנשים וכשכירים, שלא תהיה סוציאליזציה של אמצעי הייצור והפרנסה. לקח זה נקנה הוא בסבל, באיומים ובעינויים... אין ספק, כי הלקח ההיסטורי, הבולט לעיני כל שוחר צדק, לא יפסח על פועלי ישראל. אף הם יגיעו, ברובם המכריע, למסקנה, כי שאלת חיים היא להם, שלא ירבו בישראל מפעלים, ה,,שייכים" לממשלה או ל,,הסתדרות", אלא להיפך, שיעלה, בלי הפסק, מספר בתי החרושת, בתי המלאכה ובתי המסחר, השייכים לאנשים. דברים לא רק אופייניים, אלא כמעט דמיוניים, אירעו לאחרונה תחת ממשלה, המנסה להקים מעין סוציאליזם קפיטאליסטי. אלף ושש מאות עובדים שובתים, זה החודש השלישי, בבית החרושת ,,אתא". למעלה ממאה מהם לא הצטרפו לשביתה. מאחר שההסתדרות התייצבה מאחורי השובתים (היא לא התייצבה, כידוע, מאחורי שובתי ,,וולקאן") הוכרז כי כל הממשיך בעבודה ב,,אתא" למפר שביתה ייחשב. כלל הוא. אך מי הם מפירי השביתה ב"אתא"? כולם חברים וותיקים של הסתדרות העובדים הכללית; ורובם, כנראה, חברי מפא"י. ועוד משהו אופייני אם לא דמיוני: מפא"י הודיע לחבריה, מפירי השביתה, כי הם יוצאו משורות המפלגה, אך הם מוסיפים לעבוד... במדינה חופשית אין להעלות על הדעת כפיית איסור שביתות. אולם הניסיון הרב בקרב על העמים, מוכיח כי השביתה בדרך כלל, מסתיימת בפשרה. אם כן, למה לא להתחיל מן הפשרה? כל שביתה או השבתה מביאה במישרין נזק למשק הלאומי. דבר זה הוא כה ברור, עד שאין כלל צורך לעמוד על הפרטים, כגון המעטת הייצור, סיכון ייצוא וכדומה...
פיטורי עובדים למען העלאת רמת הייצור והתפוקה- בקשר עם בעיה חמורה זו יש לומר מיד, כי בימינו אין להעלות על הדעת פיטורים שרירותיים, העלולים להפוך אנשים עובדים ומתפרנסים למחוסרי עבודה ונטולי אמצעי קיום. הכרת כל אדם המאמין באמת של צדק והשוחר צדק של אמת, מתקוממת נגד ,,סדר" חברתי שכזה. חלפו הימים, בהם כל מה שנראה למועיל ל,,אדם הכלכלי" היה החוק החברתי. אם נראה את האדם בכלכלה נמנע קלקלה באדם; במידה רבה, בוודאי, נמנענה. להשקפה זו אין קשר עם הסוציאליזם המרכסיסטי, המצמיד, בהגשמתו, את האדם למכונה והופכו לעבדם של השליטים המנהלים, או המנהלים השולטים. הליברליזם האמיתי, הנשגב, הרואה את היחיד ואת אושרו כמטרת כל חברה ויצירתה, הוא הוא נר לרגלינו. חרות וצדק חד הוא. את האמונה שאין להפריד ביניהם, קבלנו כולנו מחוזי ישראל ונביאי האמת....
אני סובר, כי על בעיה מורכבת ורצינית זו אמר כמה דברים נכונים מר בן-גוריון בועדית מפלגתו. יריב, האומר משהו נכון, אין להסס להודות בכך. המובאה אינה לנגד עיני. במידה שהנני זוכר, הרי הוא אמר, כי כל אדם חייב לעבוד במקום, בו הוא מביא תועלת ממשית. אנשים, שאינם מביאים את התועלת הדרושה, המדינה חייבת להבטיח להם עבודה, אבל במקום אחר. במלים אחרות, אין לשלול את העיקרון של פטורי-ייעול, אך יש לסייגו בסייגי בטחון, כי האדם המסוגל לעבוד, יקבל עבודה, ואילו אדם אשר כושרו פג לא יושלך, אלא יקבל מינימום של קיום. ומהי הדרך לפתרון במקרה של סכסוך? כמובן בוררות. אין דרך אחרת. לו היה קיים מוסד ממלכתי נייטרלי באמת, לבוררות מונעת סכסוכים, לא היה המשק הלאומי מפסיד מיליונים של שעות עבודה יקרות וגם מרירות רבה הייתה נחסכת.... מסתבר, כי גם בעיה זו, שהיא כלכלית וחברתית כאחת, לא תיפתר אלא עם שנוי המשטר, עם ההפרדה המוכרחת בין הרשות הממלכתית ובין האיגוד המקצועי ובין בעלות על מפעלים.
אני סובר, כי על בעיה מורכבת ורצינית זו אמר כמה דברים נכונים מר בן-גוריון בועדית מפלגתו. יריב, האומר משהו נכון, אין להסס להודות בכך. המובאה אינה לנגד עיני. במידה שהנני זוכר, הרי הוא אמר, כי כל אדם חייב לעבוד במקום, בו הוא מביא תועלת ממשית. אנשים, שאינם מביאים את התועלת הדרושה, המדינה חייבת להבטיח להם עבודה, אבל במקום אחר. במלים אחרות, אין לשלול את העיקרון של פטורי-ייעול, אך יש לסייגו בסייגי בטחון, כי האדם המסוגל לעבוד, יקבל עבודה, ואילו אדם אשר כושרו פג לא יושלך, אלא יקבל מינימום של קיום. ומהי הדרך לפתרון במקרה של סכסוך? כמובן בוררות. אין דרך אחרת. לו היה קיים מוסד ממלכתי נייטרלי באמת, לבוררות מונעת סכסוכים, לא היה המשק הלאומי מפסיד מיליונים של שעות עבודה יקרות וגם מרירות רבה הייתה נחסכת.... מסתבר, כי גם בעיה זו, שהיא כלכלית וחברתית כאחת, לא תיפתר אלא עם שנוי המשטר, עם ההפרדה המוכרחת בין הרשות הממלכתית ובין האיגוד המקצועי ובין בעלות על מפעלים.
