הישיבה הארבעים-ושלוש של הכנסת התשיעית יום ראשון י' כסלו תשל"ח 20 נובמבר 1977 – ביקורו של נשיא מצרים מר אנואר סאדאת בכנסת – נאום ראש הממשלה

דברי הכנסת: מליאת הכנסת
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
דברי הכנסת י' כסלו התשל"ח, 20 בנובמבר 1977

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

הריני מברך את נשיאה של מצרים לבואו לארצנו ולהשתתפותו בישיבת הכנסת. זמן הטיסה בין קהיר ובין ירושלים קצר, אך המרחק ביניהם היה עד אמש אין-סוף. הנשיא סאדאת עבר את המרחק הזה באומץ לב. אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב, ונדע להעריכו אצל אורחנו, כי באומץ לב קמנו ובו נחיה.
איננו מאמינים בכוח, אנו מאמינים בזכות, רק בזכות, ומשום כך שאיפתנו מעומק לבנו, מאז ומתמיד עד עצם היום הזה, הוא השלום. אדוני הנשיא, אדוני נשיאה של מצרים, בבית הדמוקראטי הזה יושבים מפקדים של כל אירגוני המחתרת העברית הלוחמת. הם היו חייבים לנהל מערכת מעטים נגד הרבים, נגד כוח עולמי אדיר. כאן יושבים בכירי המפקדים והמצביאים שלנו שהוליכו מחנות שלמים, מחנות שלמים, לקרב שנכפה עליהם ואלי נצחון שהיה בלתי נמנע משום שהם הגנו על הזכות. הם שייכים למפלגות שונות, יש להם השקפות שונות, אבל בטוחני, אדוני הנשיא, שאבטא את דעת כולם ללא יוצא מן הכלל, שיש לנו שאיפה אחת בלב, רצון אחד בנפש, וכולנו מאוחדים בשאיפה וברצון אלה — להביא שלום, שלום לעמנו, שלא ידע שלום אפילו יום אחד מאז החילונו שבים ציונה, ושלום לשכנינו, שאנו מאחלים להם כל טוב.

לכן יורשה לי היום לקבוע מהו תכנו של השלום על-פי הבנתנו. אנחנו מבקשים שלום מלא, אמיתי, תוך התפייסות מוחלטת בין העם היהודי והעם הערבי. לא לשקוע בזכרונות העבר. היו מלחמות. היתה שפיכות דמים. נפלו בני דור צעיר מופלאים משני הצדדים. אנו כל ימינו נישא את זכר גיבורינו אשר מסרו נפשם כדי שיום זה יגיע, גם יום זה יבוא. אנחנו מכבדים אומץ לב של יריב ואנחנו נותנים כבוד לכל בני הדור הצעיר בקרב העם הערבי שאף הם נפלו. לא לשקוע בזכרונות העבר אפילו הם קשים לכולנו. לגבור עליהם. לדאוג לעתיד, לעמינו, לילדינו, לעתיד המשותף שלנו. לראות שבאזור הזה נחיה כולנו יחד, נחיה לדורי דורות, העם הערבי הגדול ומדינותיו וארצותיו והעם היהודי בארצו ארץ ישראל. לכן יש לקבוע מה תכנו של השלום.

הבה ננהל משא-ומתן, אדוני הנשיא, כאנשים בני-חורין על חוזה שלום, ובעזרת השם, כך אנו מאמינים באמונה שלמה, יבוא היום ונחתום עליו בכבוד הדדי ואז נדע שתמה תקופת המלחמות, הושטנו יד איש לרעהו, לחצנו יד איש של רעהו והעתיד יהיה מזהיר לכל עמי האזור. ראשית חכמה בחוזה שלום — ביטול מצב המלחמה.
אני מסכים, אדוני הנשיא, שאתה לא באת אלינו ואנחנו לא הזמנו אותך לארצנו כפי שמקובל לומר בימים האחרונים, כדי לתקוע טריז בין עמי ערב. איך מישהו התחכם, על-פי האימרה בימי קדם Divide et impera, ישראל איננה רוצה למשול ואיננה רוצה להפריד. אנו רוצים בשלום עם כל שכנינו, עם מצרים ועם ירדן ועם סוריה ועם לבנון. אנו רוצים לנהל משא-ומתן.
אין צורך להפריד בין חוזה שלום ובין ביטול מצב המלחמה. איננו מציעים זאת ואיננו מבקשים זאת. נהפוך הוא. הסעיף הראשון בחוזה שלום הוא ביטול מצב המלחמה ולעולמים. אנחנו רוצים להקים יחסים נורמאליים בינינו כפי שהם קיימים בין כל העמים אפילו אחרי כל המלחמות.
למדנו מן ההיסטוריה, אדוני הנשיא, כי המלחמה היא נמנעת. השלום הוא בלתי נמנע.
היום מתנוססים בירושלים שני דגלים — הדגל המצרי והדגל הישראלי. ראינו יחד, אדוני הנשיא, את הילדים הקטנים שלנו מניפים את שני הדגלים. הבה נחתום על חוזה שלום ונקבע מצב כזה לתמיד, גם בירושלים וגם בקהיר. אני מקווה שיבוא יום והילדים המצריים יניפו את שני הדגלים הללו. יהיה לך, אדוני הנשיא, שגריר נאמן בירושלים ויהיה לנו שגריר בקהיר, ואפילו יתעוררו בינינו חילוקי דעות אנו נברר אותם כעמים בני תרבות על-ידי שליחינו המוסמכים.
אבל כפי שיש דגלים מצריים ברחובותינו כן יש היום משלחת מכובדת ממצרים בבירתנו וארצנו, וירבו המבקרים. פתוח יהיה גבולנו לפניכם וכן כל הגבולות האחרים, וכפי שציינתי, זאת אנחנו רוצים בדרום, בצפון ובמזרח.
לכן אני מחדש את הזמנתי לנשיא סוריה ללכת בעקבותיך, אדוני הנשיא, ולבוא אלינו כדי לפתוח במשא-ומתן על השכנת שלום בין ישראל לבין סוריה ועל חתימת חוזה שלום ביניהן.
אני מזמין את המלך חוסיין לבוא אלינו ולדון עמו על כל הבעיות העומדות לדיון בינו ובינינו. גם דוברים אמיתיים של ערביי ארץ-ישראל אני מזמין לבוא ולקיים עמנו שיחות בירור על עתידנו המשותף, על הבטחת חירות האדם, הצדק החברתי, השלום, הכבוד ההדדי. אם יזמינו אותנו לבוא לבירותיהם ניענה להזמנתם. אם יזמינו אותנו לפתוח במשא-ומתן בדמשק, רבת-עמון וביירות נלך לבירות הללו כדי לנהל שם משא-ומתן. איננו רוצים להפריד. אנחנו רוצים שלום-אמת עם כל שכנינו והוא מתבטא בחוזי שלום על תכנם כפי שהבהרתי אותו.

אדוני היושב-ראש, חובתי היום לספר באזני אורחינו ובאזני העמים הצופים בנו והמקשיבים לדברינו על הקשר בין עמנו לבין הארץ הזאת. הנשיא הזכיר את הצהרת באלפור. לא, אדוני, לא נטלנו שום ארץ נכריה. שבנו למולדתנו. הקשר בין עמנו לבין הארץ הזאת הוא נצחי. הוא קם בימי דימדומים בהיסטוריה האנושית. הוא לא נותק מעולם. בארץ הזאת הקימונו את תרבותנו, פה חזו נביאינו שדבריהם המקודשים השמעת היום הזה, פה השתחוו מלכי יהודה וישראל, פה היינו לעם, פה הקימונו ממלכתנו ומשגלינו מארצנו משום הכוח שהופעל נגדנו ומשחת - רחקנו מעל אדמתנו לא שכחנו את הארץ הזאת אפילו ליום אחד. התפללנו אליה, התגעגענו אליה, האמנו בשיבתנו מן היום בו נאמרו המלים: ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים, אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה״. השיר ההוא חל על כל גלויותינו, על כל ייסורינו, הנחמה של שיבת ציון אשר בוא תבוא. זכותנו זו הוכרה.

אין לספר. שנינו הסכמנו, אדוני הנשיא, שמי שלא ראה בעיניו את כל הקיים ב״יד-ושם״ אינו יכול להבין את אשר אירע לעם הזה כאשר היה נטול מולדת, גזול מולדתו שלו. שנינו קראנו מסמך מה-30 בינואר 1939, שם מופיעה המלה ״פערניכטונג״ — אם תפרוץ מלחמה יושמד הגזע היהודי באירופה. גם אז אמרו לנו: אין לשים לב לדברים. כל העולם שמע. איש לא בא להצלתנו, לא בתשעת החודשים הגורליים, המכריעים, מאז הושמעה ההודעה אשר כמותה לא ניתנה מאז ברא אלוהים את האדם והאדם יצר את השטן, וגם בשש השנים ההן כאשר מיליונים בני עמנו, ובתוכם מיליון וחצי מיליון ילדי ישראל הקטנים, הושמדו בכל המיתות המשונות. איש לא בא להצלתנו, לא מן המזרח ולא מן המערב. ומשום כך אנחנו נשבענו שבועת אמונים, כל הדור הזה, דור ההשמדה והתקומה: לעולם לא נעמיד עוד בסכנה את עמנו, לעולם לא נעמיד את נשותינו ואת ילדינו אשר חובתנו להגן עליהם — אם יש הכרח בכך, גם במחיר חיינו — בטווח אש השמדה של אויב.

אני מציע, על דעת הרוב המכריע של הפארלאמנט הזה, שהכול יהיה נתון למשא-ומתן. אחריות חמורה נוטל על עצמו מי שאומר: ביחסים בין העם הערבי או העמים הערביים בסביבה לבין מדינת ישראל יש דברים שצריך להוציא אותם ממשא-ומתן. הכול ניתן למשא-ומתן. שום צד לא יגיד את ההיפך. שום צד לא יגיש תנאים מוקדמים. בכבוד ננהל את המשא-ומתן. אם יש בינינו חילוקי-דעות, אין זה דבר יוצא דופן. מי שלמד תולדותיהן של מלחמות ואת קורותיהם של חוזי שלום יודע שכל משא-ומתן על חוזה שלום החל מחילוקי-דעות בין הצדדים ותוך המשא-ומתן הם הגיעו להסכם שאיפשר את האקט של חתימת הסכם או חוזה שלום, בדרך הזאת אנחנו מציעים ללכת. ננהל את המשא-ומתן כשווים עם שווים. אין מנוצחים ואין מנצחים. כל עמי האזור שווים וכולם יתייחסו איש אל רעהו בכבוד. וברוח זו של פתיחות, של נכונות להקשיב איש אל רעהו, לעובדות, נימוקים והסברים, עם כל נסיון השכנוע האנושי, המקובל — הבה ננהל את המשא-ומתן כפי שאני ביקשתי ומציע לפתוח בו, להמשיך בו, להמשיך בו בהתמדה עד אשר נגיע לשעת הרצון של חתימת חוזה השלום בינינו.

ארשה לי לומר מלה על ירושלים. אדוני הנשיא, התפללת היום בבית התפילה המקודש לדת האיסלאם ומשם הלכת אל כנסיית הקבר הקדוש. נוכחת לדעת, כפי שכל באי עולם יודעים: מאז היתה זו העיר שחוברה לה יחדיו קיימת גישה חפשית לחלוטין, ללא כל הפרעה וללא כל מכשול, לבני כל דת אל המקומות המקודשים לה. תופעה חיובית זו לא היתה קיימת 19 שנה. היא קיימת כ-11 שנה ואנחנו יכולים להבטיח לעולם המוסלמי ולעולם הנוצרי, לכל העמים, שלעולם תהיה גישה חפשית למקומות המקודשים לכל דת. אנו נגן על זכות גישה חפשית זו, כי בכך אנו מאמינים — בשווי זכויות של האדם והאזרח ובכבוד לכל אמונה, לכל אמונה.
חזרה למאמר חיפוש חדש