שוויוניות או תמורתיות

אם לא חתמת, אל תחתום; אם חתמת, בטל חתימתך. אם שמעון יצווה כך על ראובן, המנהל משא ומתן עם לוי, מהי התוצאה של ההוראה הכפולה כלפי הצד השלישי? אף חלקה הראשון יכול, בתנאים מסויימים, להביא להפרת התחייבות ואמונים. לא כל הסכם טעון ניסוח בכתב וחתימה ביד. בדרך כלל, בין אנשים, שאינם מרבים לחלק תעודות יושר ואינם זקוקים לקבלתן, מושגים הסכמים על ידי אמירה פשוטה, ושום צד אינו מנסה להתכחש להתחיבותו, או לקורנה מתוכנה, או לעקם את כוונתה. האמת היא, כי על הסכמים כאלה עומד העולם. רק אוהב שחורות, חשוך מרפא, יטען כי התרמית היא הכלל בחיי אנוש והישר היוצא ממנו. נהפוך הוא. הסכם שכתב, תקפו המוסרי אינו רב מזה שהושג בעל פה; יתרונו בדיוקו. ובהגיע תור החתימה על הסכם כזה. יש לשאול, האם ראובן הודיע ללוי מראש, כי סמכותו מוגבלת רק לניסוח הסעיפים, ואילו את חתימה ידו לא יוכל לשים מתחתם מבלי לקבל הרשאה מיוחדת לכך משולח. נמסרה הודעה כזו, אין פגם בהירתעות, על הוראה, ממתן החתימה. אבל כח הדין, מבחינת אמונים טובים אם לוי ידע, כי ראובן הוא בעל סמכות ולדון ולהסכים ולנסח ולחתום, ולפתע לאחר, שההסכם הושג ונוסח, סעיף אחר סעיף, פיסקר אחר פיסקא, מלה אחר מלה. מודיע ראובן, כי אין לאל ידו לחתום? לוי עשה מצדו כל דבר, אפשרי והכרחי, למען יושג ההסכם ההדדי. יתכן, כי למען מה שהוא חשב לעיקר, עשה וויתורים, שאינם כלל פחותי ערך. אלמלא הכרתו, כי ההסכם,ייחתם, יתכן ולא היה מסכים לוויתורים הללו, העלולים להיות, באין תוצאה סופית, לרועץ לו בימים באים. אמונו הופר; רצונו הטוב הושם לאל; עמל ויגע וויתור ולבסוף נאמר לו, כי מן ההסכם לא נותר אלא הניר עליו הוא נכתב; החתימה לא תנתן הפיס לא, או לסל. על הפרת אמונים זו תווסף חומרה, אם ראובן לא רק הסכים לכתוב אלא אף חתם עליו ולפתע הוא מודיע כי חתימתו בטלה ועמה ההסכם כולו. שוב: אין פגם, לפחות מבחינה פורמלית, אם ראובן הודיע ללוי מראה, כי חתימתו תהא טעונה אישר. אך באין הודעה כזו, מה שם ייקרא לביטולה של התחייבות כתובה וחתומה? ואיך נכנה צו סודי, הניתן ולחותם: בטל החתימה?

בדרך כלל מסתיימת כל שביתה בפשרה בין אלה שהכריזוה, לבין אלה שנגדם היא הוכרזה. ותמיד אפשר לתמוה, אם אי אפשר היה להשיג את אותה פשרה עצמה, או דומה לה, בלי שהעובדים יידחפו להפסקת העבודה, או בלי שיחליט עליה. דומה ולא נמצא עדיין הסבר הגיוני לשאלה זו לא רק אצלנו אלא גם באומות אחרות. בסכסוכי שכר, כמו בכל חילוקי דעות אנושיים, יש פסיכולוגיה ולא רק מעות. יורשה לי גם לומר, ביחוד היום, כי האחרונים לאחוז בנשק השביתה צריכים להיות העובדים מן הסוגים הבאים, ובזה הסדר: רופאים, מורים ומהנדסים. ובסדר ההסבר לו.

השאלה, שאינה קשורה בשביתה או בשכבה, זו או אחרת, אלא בבנין חברותנו מסודו, היא האם מצד אחד, ינתן לאזרחים קיום, שהוא פחות מן המינימום ההוגן, ואילו מאידך גיסא, יקויים, בסטיות קלות, כפויות, החזיון, שאין בו לא צדק ולא קידמה, ושמו שוויוניות. הפרוכס, הטבוע במשטר מפא"י, הוא, כי שני החזיונות גם יחד הם נת חלקנו. קיום הוגן אינו מושג מופשט; אך הוא גם אינו קבוע. הוא מתחלף עם הזמנים ומשתנה כעתים. לא הרי קיום כזה במאה הזאת. ואף בין שנות השלשים לבין שנות הששים ההבדל בין המושגים רב הוא. אנו כמובן מדברים בתקופה שלפנינו. ועובדא היא, כי במשטר, הקיים בישראל, ישנם רבבות בתי אב, אשר למפרנסהם ניתן שכר שהוא פחות מן המינימום ההוגן. מצד שני ישנה נטייה, הקרויה אידיאולוגית, לקיום השוויוניות. כדי שהיא לא תינטש חלילה לחלוטין, הוטל לחלל עולמנו המונח, הדוחה בצלילו: פער. בשמעך את המלה המלאכותית הזאת, מיד הנך רואה, מחמת מוצאה האתימלוגי, את הפה הרחב המוכן לאכול כל חלקה טובהף או את התהום, הפעורה לרגליך, או דברים אחרים... הייתי מציע לדבר על תמורתיות. במונח זה יש גורם השוני: תמורה (של) דרגות השר. אבל יש בו העיקר: תמורה (ל)מאמץ וידע ומומחיות ופריון. וחובה לומר, למען עמנו וכל בניו, ללא פנייה וללא חשש, כי אסור שתונהג, או תימשך, בו השוויוניות המשתקת; צריך שתקום בו התמורתיות המעוררת, הצודקת המקדמת... בשוויוניות אין שום צדק. יש בה עוול רב, לא רק ליחיד, המשקיע מאמץ, אלא גם לכלל, החייב להתקדם, אם אין הוא רוצה לסגת. יש בה גם כפי שלמדו קיבוצינו וקבוצותינו מידה רבה של צביעות. לעומתה, התמורתיות היא לא רק צודקת; היא גם מאפשרת התקדמות כללית מעל למינימום ההוגן.