בשין ובעין
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון י"ג תמוז התשי"ז, 12 ביולי 1957
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
... כלל גלוי לעין כל קוראי ההיסטוריה הוא, כי תבוסה צבאית רצינית מביאה למהפכה, או להפיכה, או לפחות, לשינוי במערכת השלטון. לא רק נפוליאון הקטן, השלישי, אלא גם הגדול, הראשון, הורד מכיסאו מחמת מפלה בשדה הקרב. לא רק ניקולאי הצאר, אלא גם ווילהלם קיסר איבד את כתרו בעקבות כשלון במלחמה. ואף צ'רצ'יל לא הגיע לסמכות המכרעת אלא בעקבות המפלה, הלא מכרעת, של חיל המשלוח לנרוויק.
... מהפכה איננה פראזה; היא מעשה. היא לא תמיד מצווה; לעיתים, היא כורח. מבחנו הראשון של המהפכן הוא בידיעה ובנכונות להתאים את האמצעים לתנאים ולמטרה; אדם, שאינו עומד במבחן זה, אינו אלא מעתיק.
בלי ליאות הסברנו לנוער העברי את ההבדל בין מחתרת משחררת, הלוחמת נגד שלטון נכרי, לבין קבוצת סתר, המנסה להפיל את השלטון במדינה שלך. אין לומר, כי המחתרת מן הסוג הראשון בטוחה בנצחונה; הוא אינו שכיח. ניצחונה של המחתרת העברית, שלא נעזרה ע"י שום מדינה אחרת, והופרעה קשות מבית, הוא דווקא מן הבלתי שכיחים בהיסטוריה. אבל אפשר לומר, על יסוד הניסיון הקרוב והרחוק, כי מחתרת כזו יש לה סיכוי טוב להצליח.
לא כן מחתרת מן הסוג השני, היא תתפורר מבפנים ע"י סוכני השירות החשאי, אפילו של ממשלה רעה ושנואה, עוד בטרם תתפורר מחוסר מעשה ראוי לשמו. ומנין ההבדל המכריע הזה? רשות הדיבור לניסיון.
לא כן מחתרת מן הסוג השני, היא תתפורר מבפנים ע"י סוכני השירות החשאי, אפילו של ממשלה רעה ושנואה, עוד בטרם תתפורר מחוסר מעשה ראוי לשמו. ומנין ההבדל המכריע הזה? רשות הדיבור לניסיון.
... בתקופת הסזון, הרשום לדיראון בזיכרונם של חברי ה"הגנה" לא פחות מאשר בזיכרוננו, ניסו מר דוד בן גוריון, מר משה סנה ומר יגאל אלון, כל אחד לחוד וכולם בצוותא, להחדיר את ההכרה בקרב חלק מן הנוער, כי מצווה פטריוטית היא להלשין בפני הרשות ולהסגיר בידי הבולשת הבריטית אנשי אצ"ל. אנחנו מנענו אז מלחמת אזרחים הדדית, שהייתה ממיטה שואה היסטורית על האומה, על ידי כך שהשלמנו למעשה עם מלחמת אחים חד צדדית- נגדנו. ההכרעה הייתה מן הקשות בחיינו; המחיר ששילמנו היה מן הגבוהים, שאפשר היה לשלם למן עתיד האומה. הכרענו ושילמנו. וגם ממבט אחורנית אומר בכל ההכרה ובלי היסוס: כדאי היה!
הדרך של קבוצות סתר אינה דרך להפלת השלטון, אלא להפלה בפח. את זאת הסברנו, השכם והסבר, הערב והבהיר. ובינתיים חל, הודות להתעוררותם של בני החורין בישראל, שינוי חיובי אחר. חלק גדול של הנוער נוכח לדעת, כי הדרך, אנו מתחילה קראנוה היחידה, היא באמת היחידה; והיא מעשית. אכן, יש יסוד ממשי להנחה, שכל הנוער העברי הגיע למסקנה הכפולה, כי, מצד אחד, אי אפשר להפיל את השלטון על ידי קבוצת סתר, ומאידך גיסא, אפשר גם להורידו על ידי פתק הבוחר. לו, חס ושלום היה להיפך, לו חלק ניכר של הנוער היה מאמין, כי אפשר על ידי פעולות מחתרתיות לא נודעות, או על ידי מלחמת אזרחים, להחליף שלטון ולשנות משטר; אך לו הייתה נהרסת האמונה, כי על ידי הפעלת המוני העם, המגיעה לשיאה ולמימושה בהליכה לקלפי אפשר להוריד ולהעלות ממשלה- במקרה זה אף זה אוי לה לאומה. הכרת המוני העם, ובתוכם הנוער, היא אחרת. חלקם של ידידי בהחדרתה רב הוא. גאוותי עליו. אני נמנה על אלה, האומרים שבח והודיה על שלמות האמונה, כי בפתק הבוחר אפשר לשנות, לנצח, להגשים.
מסתבר עתה לעין כל, כי מחלקה זו, אם לא הקימה קבוצות סתר מסויימות, הרי היא קיימה אותן למעשה. היא ידעה את הרכבן. היא יכלה לפרקן כליל. אך היא נתנה להן להתקיים, אם לא יותר מזה. והסיבה? והמניע? והנחות הסילוגיזם מה הן?... כלל נקבע בדורנו: מקום שם בית המשפט הוא מכשיר בידי המשטרה החשאית ואולמו הוא אולם הצגות, הנערכות על ידה - מתה החרות ונקברה. מצב זה אינו קיים, לאשרנו ולשמחתנו, בישראל, ויש יסוד ממשי לאמונה, כי לעולם לא תראינה עינינו פה מה שהן חזו, ממרחקים, בארצות אחרות. אולם לא רק בית המשפט אסור שיהה מכשיר בידי הבולשת: גם התביעה הממלכתית, אסור לה להיות מופעלת על ידי שין בית. התביעה היא גורם בעשיית צדק. היא חייבת להאשים, אם היא מאמינה באשמת הנאשמים. אבל אל לה להשפיל את כבודה ולהרוס את מעמדה על ידי ציות לשרות החשאי.