מעמדו של הש.ב: המחלה: שלטון ממושך

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ב סיון התשי"ז, 21 ביוני 1957

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

ראש הממשלה ,,גילה", כי הוא האחראי לכל השרותים החשאיים במדינה. זוהי המגרעת הראשונה במעמדו של הש.ב. באמרי זאת, אינני מתכוון לאיש, אלא דווקא למהות הדברים. אין, לפי מיטב ידיעותי, אין שום מדינה תרבותית וחפשית בעולם, בה ראש הממשלה ישמש כמפקדה העליון של הבולשת. נכון הוא, כי ראש ממשלה מקבל, מאת השרות החשאי, ידיעות מסוימות אשר הוא עצמו רשאי וחייב להחליט אם ובאיזו מידה להעבירן לאחרים. אבל ראש ממשלה ומפקד בולשת - שילוב משונה כזה לא יתכן אלא במדינה, בה שולט אדם, המוכה בתסביך האחוזה. הכל לו, אף השרות החשאי. ודווקא הוא... שערו בנפשותיכם, קוראת וקורא נכבדים, כי שר האוצר במדינה דמוקרטית יטול לעצמו את הרשות לקבוע, במקום להציע, את תקציב המדינה ואחר יטען, כי חשבון הוצאותיו הוא בסדר גמור, היות ומבקר המדינה חתם עליו. מה הייתם אומרים על אורח חיים ודמוקרטי שכזה? הבעיה ביחס לש.ב, איננה, כמובן, בביקורת חשבונותיו אלא בקביעת תקציבו. מי קובע אותו? הכנסת? ועדת הכספים שלה? ועדת החוץ והביטחון? ועדת משנה משותפת לשתי הועדות? ראשהממשלה יודע כמוני את התשובה לכל השאלות האלו. יוצא, כי השרות החשאי ומפקדו העליון קובעים לעצמם את תקציבו ומבקר המדינה מתבקש לאשר את חשבונותיו, בלי לדעת אפילו את המטרות האמיתיות של ההוצאות. עיני מי ינקר מפקדה העליון של בולשתנו...
פעמיים ביקרו אצלי בחשאי אנשי הש.ב. אינני עושה מזה טרגדיה, אם כי יש לי אליהם טענה מסוימת- בפעם השניה הם ברחו בעד החלון. יתכן ש"גנב ישר", אשר בראותו דלת פרוצה ניסה להיכנס, הבהיל אותם. אולם בבורחם לכלכו את מיטתי בנעליהם המאובקות. לא יפה. אם ירצו לבא בשלישית, בבקשה, הדלת פתוחה. אף אם סגורה תהיה, אפשר, כמובן, להכנס. אדרבא, יכבדו את עצמם בכוסית יין, אבל אל ישתו יותר מדי, פן ישכחו את תפקידם הפטריוטי הנעלה והחשוב. אבל במטותא מהם, ינקו נא את הנעלים, לפני שיברחו מפני צל. שירות בטחון או שירות חשאי, שין-בית או שין-חטא, אבל למה ללכלך מיטות? האם עבור לכלוך זה צריך לשלם טבין ותקילין משלם המסים הישראלי?...
היות ויום-חילופי-משמרות מתקרב והולך, הריני מפנה את דברי גם לאנשי הש.ב., אשר רבים מהם בוודאי יקראום. שרתו בחורים, את המדינה- לא את מפא"י. חלילה לכם מלנסות בדרכים נסתרות שתתגלינה, להשפיע על מהלך ההתמודדות החוקית בין המפלגה השלטת ובין האופוזיציה. עליכם לדעת, כי בילוש אחרי יריביה הפוליטיים של המפלגה השלטת הוא שרות למפא"י ולא למדינה. אם תצטוו לעסוק בשרות אנטי-ממלכתי כזה- סרבו: מוטב שתתפטרו, או תפוטרו, מאשר שתתנקשו בזכויות האדם והאזרח המקודשות.
מה, בכל זאת, הביא לרעידת האדמה המדינית בקנדה? קראתי מספר נאומים של מר דיפנבייקר ובכולם נשנה אותו נושא: יריבי הם זמן רב מדי בשלטון. אזרחי קנדה, היה האיש חוזר ללא ליאות, המפלגה הליברלית שולטת כבר 22 שנה. היא בוטחת ברוב המוחלט שלה; משום כך היא נעשתה "ארוגנטית": היא מתייחסת בזלזול לפרלמנט ולדעת הקהל; שלטונה הממושך מסכן את חירותכם; למענכם- החליפוה.
נימוק זה קבע. בדיעבד אומרים זאת כל המשקיפים, שטענו לכתחילה, כי למר דיפנבייקר אין שום סיכוי להביס את מר סן-לורן, ועל כגון דא היה רגיל לומר זאב ז'בוטינסקי, כשחיוך קל מרחף על שפתותיו: מורנו ורבנו הגוי!
אכן, שלטון ממושך, אפילו אם הוא הגון, עלול לסתור את מהות המושג של שלטון עם, או, בלשון היוונים, דמו-קרטיה. על אחת כמה וכמה אם אנשי השלטון הממושך מודיעים, כי לא יתנו להמירו באחר, או אם שלטונם למושחת היה. כאשר מר כרושצ'וב הודיע לשומעיו המתבוננים בטלוויזיה האמריקאית, כי בארצו תשלוט המפלגה הקומוניסטית לעולמי עד, הוא לא רק העלה מתהום הנשייה דברים על שלטון אלף-שנים, שלא נשאר מהם אלא זכרם הטמא; הוא גם הודה, במפורש, כי שלטונו ושלטון-עם, אף אם יקראו לו "עממי", הם תרתי דסתרי. בלי חילופי משמרות אין שלטון עם, אלא שלטון על העם. זוהי חכמת העמים החופשיים. וזו תורת החרות האזרחית כולה על רגל אחת.
שלטון ממושך אינו יכול, בדרך כלל, אלא להיות למושחת. יתכן, כי הממשלה הליברלית בקנדה הוכיחה, את אפשרות קיומו של היוצא מן הכלל; את הכלל עצמו היא לא סתרה. אין צורך, מתוך שימוש באמרה בנאלית, לומר את ההפך.
אנשים, הנמצאים זמן רב בשלטון ממלכתי, מפתחים בקרבם תסביך מיוחד במינו. יתכן, כי אפשר לכנותו "תסביך האחוזה". הכרתם של שליטים כאלה, אם לא סיסמתם, היא: מדינתי-אחוזתי. תסביך זה הוא גם אבי אמונה תפלה, אך כנה- אמונה תפלה יכולה להיות כנה מאד- כי אם הם לא יוסיפו שלוט, המדינה לא תוסיף להתקיים. זוהי מחלה קשה, אף מסוכנת, וארוכה אחת לה: שנוי האקלים- משלטון לאופוזיציה.
... אינני טוען, כי המחתרת העברית הלוחמת הקימה את מדינת ישראל; טענתי היא, כי בלעדי המחתרת הלוחמת לא הייתה קמה מדינת ישראל. ההבדל איננו מילולי; הוא מהותי. ואעמוד עליו, בגלל אמיתותו, בין אם אשתבח ובין אם אגונה. איננו טוענים למונופולין על שחרור האומה. הכרתנו היא, כי לכל ישראל חלק בתקומתו. מחלוצי החלוצים בזכרון ובראשון ובפתח תקווה ובגדרה עד לחלוצים בדגניה ובעין חרוד; מאנשי ניל"י ועד אנשי אצ"ל ולח"י; מאנשי השומר ועד אנשי ההגנה- לכולם זכות לדורותיהם, לתקופותיהם. אף אם חלק, או רבים מאנשי "הישוב", התכחשו, ברבות הימים, לעצם הרעיון של מדינה עברית והפריעו וניסו להכשיל את המלחמה למען הקמתה, זכויותיהם בימים קודמים אינן בטלות. בא היום, וכל הכח העברי היה דרוש וגויס להדיפת פולש, אשר, אלמלא נהדף, היה חונק עצמאות וחיים, גם יחד.