אומה שלמה מחדשת זהרה
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ו' טבת התשכ"ה, 11 בדצמבר 1964
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
בדברים אלה, שהיה לי הכבוד להוציאם מספר פרוטוקולים ישן על דפיו הצהבהבים, יש מעל לכל מתן כבוד לשבט בישראל, מהולל באמונתו, מהודר באצילותו ומפואר בתרומתו לעיצוב דמות האומה, רוחה ותרבותה. לכן על כולנו לומר: יבוש וייכלם כל מי שמגלה בלבו, בדיבור או בכתב, מידה כלשהי של התנשאות בגלל מוצא אירופי, כלפי אחינו, בני עמנו, שאבותיהם גורשו מספרד והם ובניהם נתפזרו גם בחלקי אירופה, אבל בעיקר באפריקה ובחלקם באסיה, או לגבי אחינו שאחרי החורבן נדדו הרחק מזרחה.
אין זאת הפעם הראשונה שיש תופעת התנשאות בישראל כלפי יהודי מזרח, אלא שהמושג פושט צורה ולובש צורה. היו ימים בהם היה קיים המושג-בלעז של יהודי מזרחי ,,אוסט-יודע״. מי שזוכר את הימים ההם, עת כתב אחד-העם, כי היהודים במערב חיים בעבדות מתוך חירות, בעוד היהודים במזרח חיו, על-פי נסיוננו, בחירות מתוך עבדות, — יודע, כי היו ימים כאשר המושג הזה היה פשוטו במשמעו, בפי אלה שהשתמשו בו, שלילי.
מעל לכל צריך בכל התקופות לעקור כל רגש של הת-נשאות וכל דיבור וכל כתב של התנשאות שאין לה כל הצדקה. כפי שנוכחנו לדעת מנסיוננו בימים ההם, גם באירופה, בין ה״אוסט-יודען״, בין היהודים המזרחיים, היו אנשי אינטליגנציה, נבונים, בונים, חוזים. הוא הדין כיום ביחס ליהודי המזרח.
אין זה מספיק, לפי אמונתי, לבטל להלכה התנשאות שבוודאי ביטולה יביא גם לידי ביטול נחיתות וכן להיפך. יש גם לעשות למען המטרה הזאת. בעקבות הדברים של זאב ז׳בוטינסקי מלפני שלושים וחמש שנה, על כולנו לדאוג לייצוג גובר והולך בכל מוסדות המדינה — ואני אומר במלוא הבנות: בכל המפלגות ללא יוצא מן הכלל, של יהודים שעדיין נושאים את השם ספרדים, כפי שיהודים אחרים עדיין נושאים את השם אשכנזים — ועל שני המונחים האלה אומר משהו בהמשך דברי. שוב אין זה ענין פרופורציוני; אבל זה ודאי ענין לדיספרופורציה. יש לעשות מאמץ כלל-לאומי, ללא הבדל סיעה ומפלגה, כדי להביא באופן הדרגתי לידי ביטול הדיספרופורציה, ומה גם שהיום אין זאת בעיה של שליש האוכלוסיה אלא של מחציתה אופיינית העובדה: אחינו בני עדות המזרח דחו מאז קום המדינה את החלוקה העדתית כפי שהתנסינו, חוץ מן הבחירות לכנסת הראשונה, בכל שאר המבחנים הציבוריים. זאת תופעה בריאה מאד. ידוע לנו שהיו נסיונות תחת דגל ההפרדה והפירוד העדתיים להקים מחנות. גסיונות אלה נופצו אל סלע ההתנגדות הבריאה של הרוב המכריע של עמנו.
דווקא משום כך, לא מתוך הכרת תודה, אלא מתוך הכרת העובדה, על כולנו, ללא יוצא מן הכלל, לדאוג לביטול הדיספרופורציה ולייצוג גובר והולך של כל בני ישראל, ללא הבדל עדה ומוצא, במוסדות הממלכתיים והאחרים.
אדם משכיל, דווקא בגלל השכלתו, חייב להיות עניו ולא להתנשא מעל מי שלא רכש השכלה, אולי מסיבות אובייקטיביות. אבל בוודאי, ביחוד בימינו, אותו השוויון שעליו דיבר מורנו ורבנו — ״פאן-באזיליאה״ — שוויון של אנשים שהם בבחינת בני מלכים, כלומר, לא על-ידי שוויוניות של הורדה, אלא על-ידי עליה והעלאה — אותו שוויון החייב להיות משאת-נפשנו יושג מעל לכל על-ידי מתן השכלה.
משום כך כל המאמצים וגם ההוצאות חייבים להיות מוקדשים לפני הכל לביטול אותו ההפרש, שהוא עדיין כמעט תהומי מבחינת חינוך והשכלה, בין יוצאי ארצות שונות.
האם יש על רקע העובדות האובייקטיביות האלה הפליה שקוראים לה ״עדתית״ במדינה ? — אף על כך אדבר במלוא גילוי-הלב. בשום פנים ואופן אנו, יריביה ההיסטוריים של מפא״י, לא נסכים להאשמה שהיא בכוונה גורסת או מנהיגה אפליה על רקע זה. לא. אבל סבור אני שכתוצאה מתופעה אחרת לגמרי קיימת מעין אפליה אובייקטיבית, ואשתדל להוכיח תיזה זו. יש במדינתנו מוסד ששמו כרטיס מפלגתי, שבשום פנים אין להתעלם מקיומו. מפלגת השלטון עד היום אינה מיוצגת אלא על-ידי שליש המצביעים. שני שלישים הצביעו נגד תכניתה. אבל השליש השתלט על רשויות המדינה ועל שירותיה במידה הרבה יותר גדולה מאשר כל מפלגה במדינה כלשהי שהגיעה לרוב מוחלט בה.
זה גורם גם לפגיעה באינטרס הממלכתי, כי הרי איש לא יעלה על הדעת שכל המוכשרים ותכשירים וכל המצטיינים הם במפלגת השליש. כאשר היא קובעת שהרשויות צריכות להיות מורכבות על-פי הכרטיס, יש בוודאי גם מבחנים אחרים. אחד מהם הוא כמובן הוותק. לא צריך לזלזל במבחן זה. אבל שוב כתוצאה מהתפתחות היסטורית אותו ותק גורם לכך, באופן אובייקטיבי ולא בכוונת זדון, שיש אפליה עליה מלינים רבים, וקודם כל — במוסדות הממלכתיים.
עתה אעלה לפני הבית את השאלה אם נגזר עלינו לחלק את עמנו, אומר בפשטות, לספרדים ולאשכנזים. אדוני היושב-ראש, זו אינה חלוקה היסטורית של עמנו. היו ימים כאשר התחלק עמנו לשנים-עשר שבטים. עשרה מהם נעלמו ואינם. היו ימים כאשר היתה חלוקה לישראל וליהודה. היו ימים כאשר היתה חלוקה לפרושים וצדוקים - ועוד. קמו ימים כאשר היתה חלוקה לחסידים ולמתנגדים, וגם המתנגדים היו חסידים מובהקים לדרך חיים מיוחדת. החלוקה הזאת שהשתרשה אצלנו, גם בדיבור, גם בכתב, ואף בחוק, איננה החלוקה ההיסטורית של עמנו. גם היא תוצאה של גלות. האם נגזר עלינו לשאת אותה ובה גם במדינתנו ובמולדתנו ?
חייב אני לומר שאם מישהו יקראני ״אשכנזי״, ארגיש עלבון עמוק בלבי מסיבה אחת: זו, במלה אחרת, התקשרות עם הגרמנים. ויכול מישהו להאשימני, כאוות נפשו, בגזענות, — ייבוש וייכלם גם מי שמשמיע, אחרי מה שקרה, טענה זו כלפי היהודים. אך אני חוזר ואומר: אינני רוצה להיקרא ״גרמני״.
הפרדוכס בתולדותינו בימים אלה הוא בזה שאנו מחלקים את עמנו מעיקרו לשני חלקים על-פי מוצא משתי ארצות אשר עשו לנו בתקופה מסויימת את העוול הגדול ביותר. מדוע אנו צריכים להוסיף ולשאת את המעמסה הזאת? אני חושב שעלינו לעשות את הנסיון ואת המאמץ להשתחרר ממנה.
הבדלים אלה הם באמת הבדלי נוסח. אני סובר שעל כולנו לעשות מאמץ מחשבתי, אפילו לשוני, ובוודאי משפטי, כדי להשתדל לבטל את החלוקה הזאת אשר איננה החלוקה המקורית של עמנו. לדעתי, כיום החלוקה המכרעת בתוך עם ישראל היא: - בני המולדת ותושבי התפוצות.
אחינו בתפוצות הגולה צריכים לומר שהם בגולה, אם זו גולה דוויה ואם זאת גולה ״דה-לוכס״ — גולה היא. זאת אמונתנו. זאת החלוקה הטבעית: בין המולדת ובין הגולה. את כל שאר החלוקות הבאות משגרת יש להשתדל לבטל. אני יודע, לא בן-לילה תבוטל ההפרדה המבדילה הזאת. אבל אם כולנו נחליט על כך — אם באמת נחליט שאינם הכרחיים רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי, אלא בהחלט יכול להיות וצריך להיות רב ראשי לכל בית ישראל, נעשה צעד עצום קדימה למען ביטול ההבדלה הזאת. הוא הדין בבתי-הספר, הוא הדין בספרים, הוא הדין בעתונים, ולאט לאט נחדיר בקרב עמנו את ההכרה שחלוקה זו, אשר באה לנו מן הגולה, מן הרדיפות, מן הגירושים, מן העינויים ומן ההשמדה, — הגיע הזמן, במולדת, להעבירה.
עובדה היא שבמוסדות ובעתונים הרשמיים אין חדלים מלטעון, כי האצ״ל מורכב ברובו מבני עדות המזרח. הדיבורים הללו מגיעים, כמובן, לאוזני הבולשת; ומה פלא אם הסולדטסקה הבריטית שופכת את כל חמתה על שכונות העוני ? אנשי ההלשנה הקולקטיבית — ״הדמוקרטים״ הללו — רוצים להטיל בנו דופי. אליהם הולכים מעדות המזרח, מן השכונות, לבני טובים לא נאה להימצא בחברתם. הזה דופי שמצאתם בנו? להווי ידוע לכם, כי אלינו באים כולם, באים גם מבתיכם המרווחים וגם מן הבקתות הנמוכות. אין מונופולין לאהבת המולדת. אולם לא נכחה כי גאוותנו היא בעיקר על העניים והמושפלים, אשר משפחתנו הלוחמת הופכת אותם לגאים ולעשירים — עשירים ברכוש שאין דומה לו בעולם: באידיאל ובאמונה.
חיבוק אחים כזה של שני יהודים צעירים, של שני לוחמים, אשר בגלל מורשת הגולה נדבק בהם עדיין התו המפריד של אשכנז וספרד — זהו הסמל המובהק ביותר והמקודש ביותר של אהבת ישראל, ללא הבדל מוצא וללא הבדל עדה. ואם כך נלחמו כל לוחמינו בכל התקופות, וכך הם נפלו בשנות העשרים ובשנות השלושים, בימי התגובה המצילה, תחת פיקודו של דוד רזיאל, בימי המרד המשחרר ובמלחמה נגד הפולשים, בכל המסגרות, ב״הגנה״, באצ״ל, בלח״י, במח״ל ובצבא, ועד היום הזה כך לוחמים בנינו וכך הם נופלים. אם בני ישראל כך יכולים ללחום וכך יכולים אף למות, הרי ודאי שכך הם יכולים לחיות.
