אדרבא, נחקור מר אשכול

מר יהודה אמסטר נחקר תוך עינויים. שיניו נעקרו. בשרו נשרף. צחנה אפפה אותו. הוא היה איש הגנה וותיק. ואנשי ההגנה, סוכני הש"י כך עשו בו, כפי שאושר עתה ממקור רשמי. השאלת את עצמך, מר אשכול, איך הגיע אדם כאיסר בארי. אשר מפקדיו וחבריו מעידים עליו, כי היה ישר בהליכותיו, מסור לתפקידו, נאמן למוריו, למעשי זוועה כאלה? ההוספת שאול, איך בחורים יהודיים, חברי ההגנה, הגיעו לדרגת שיפלות כזו, החזיקו את הלהבה מתחת לכף רגלו של חבר ארגונם, המתפתל ממכאובים וזועק מיסורים, והוסיפו לענותו? אף אם לא שאלת, קרא את התשובה, ותדע.

בדצמבר 1944, בעוד הגרמני משמיד והבריטי משעבד, הכרזתם כי האויב הוא – הארגון הצבאי הלאומי. לחברי ההגנה והפלמ"ח, מטובי הנוער הארצישראלי, קראתם אז לא ללחום לשחרור עמנו המושמד וארצנו השדודה, אלא לחסל ולהשמיד את זה האויב: אצ"ל. זאת היתה המטרה המעשית, אשר מר בן-גוריון הציב בפומבי בפני כוחות המגן של הישוב המאורגן. היודע אתה, מר אשכול, באילו אמצעים השתמשתם אז למען השגת מטרה זו? שווא אשאל, כמובן. איך היו אומרים הצברים מחמדי נפשנו: ועוד איך אתה יודע? אך את העיקר אשוב ואספר באזניך.

מפקדי האצ"ל וחייליו, העומדים במערכת מחתרת נגד שלטון אדיר כוח, נרדפו על-ידי אלפי ,,מגוייסים", שנפשותיהם הושחתו על-ידי שנאת אחים טורפת. הם, הלוחמים, הוסגרו בידי הבולשת הבריטית. (כאמור, לא היתה זו בגידה בעיני איסר בארי וחבריו...) אחרים נחטפו והובלו למקומות מעצר שנקראו ישוביים. הם עונו. יסורי תופת נגרמו להם. היו ימים, בהם הכחשתם את העובדות הללו. היום לא תעיזו עוד להכחישן כל איש בישראל היודע מפיכם מה עוללו אנשי ש"י ליהודה אמסטר, איש ההגנה, ומה הם היו מוכנים לעשות לאבא חושי, מראשי הישוב המאורגן, ילמד קל וחמור בשכל לבו, לאמור: ומה הם עשו לאנשי אצ"ל אשר דמם הופקר על ידי יושב ראש הסוכנות היהודית, מר בן-גוריון, מתוך שיתוף פעולה עם השלטונות והמשטרה הבריטיים? לתקופה ההיא נקרא בלשונכם המגלגלת הטפות מוסר, בשם החמוד: סיזון. איכה השחתתם אז את נפשות צעיריכם במלשינות, בחטיפות, בהסגרות למלכות, בעקירת שיניים, בחריכת גופות, במעיכת איברים, בצליבה אל קיר, בכבילה אלי מיטת סדום, בדברי הבל ובמעשי קין?

כעבור שלוש שנים הגיע תורו של סיזון שני, אשר אנו קוראים לו, למען ההבחנה, ,,קטן". הימים היו גורליים. השלטון הבריטי המוכה לא יכול היה עוד שלא להודות בכשלונו. אצ"ל ולח"י לא הודברו, אלא להיפך, הפליאו מכותיהם. שעת ההשתחררות קרבה. ולפנינו, לפני כולנו, החזית החדשה של פורעים ופולשים. את הימים ההם בחר לו מר בן-גוריון, כדי לשוב ולהצית את האש הטמאה של מלחמת אחים. הוא ציווה על אנשי הש"י לפרוץ לדירותיהם של מפקדי אצ"ל ולח"י ולשבור, פשוטו כמשמעו, את רגליהם וידיהם. גם פקודה זו בוצעה. באישון לילה, על פי רשימה מוכנה מראש, בכוח או בעורמה, נכנסו עשרה או עשרים שליחי הטירור הפנימי הזה לתוך הדירות, קפצו על המיטות, ולנגד עיניהם של נשים ותינוקות, היכו במוטות ברזל על יד או על רגל ולא הירפו עד ששברוה. עשרות מטובי הלוחמים נושאים עד היום את הצלקות מימי השתוללות הטירור החוליגאני המטורף, הזה.

מה היה אז תפקידו בש"י של איסר בארי לא אדע. מר שאלתיאל עמד בראשו; בארי בוודאי היה אחד מעוזריו הראשיים. שניהם פקדו, בשלמותם או בחלקם, על הסיזונים, להם קראת, בשלונו החלקלקה של מחבר נאומך, ,,התחקות אחרי אלמנטים מסוכנים מבית". ושוב הוסקה המסקנא. מותרים עינויים. בלעדיהם החקירה לא תועיל. במרוצת הימים התעלל אחר באואר, איש השומר הצעיר, במעונים וכתב, כי, לדברי הש"י, הם לא גילו כוח התנגדות רב. ההתנסית פעם בעינויים, איש הקידמה שכמותך? שאל את חברך מרדכי אורן והוא יסביר לך, איך אשר, בבידוד בעינוי גוף ונפש, לשבור אדם. מעונינו, רובם ככולם, לא נשברו. והראייה: הארגון הצבאי הלאומי לא חוסל, גם אם סבל אבידות נוראות. לא עברו ימים רבים ועצם כוחו כמה וכמה מונים. אבל גם אם המענה מצליח לשבוע, לו החרפה לא לנשבר.

בא היום, מר אשכול, ושיטת העינויים שהונהגה בש"י נגד הפורשים הפונתה נגד חברי הגנה חשודים. אחד מהם היה אמסטר, אשר את מסירותו לענין ההגנה העלית על נס מעל מבת הכנסת. מר חושי, בנס, או בגבס, ניצל מגורל דומה. אחרים לא היו בעלי מזל כמוהו.

לעומת החינוך, שנתתם לאנשיכם, מה היתה דרך החיים, אנו לימדנו את חברינו, בהיותנו לא ליגלייים למחצה, אלא במחתרת אמיתית, לוחמת, נרדפת, רצינית ברעיון החרות ובנכונות למסור את הנפש עליו. דוגמא אחת אביא בפניך.

על סף 1948, בעוד חבריך בסוכנות היהודית ובועד הלאומי מנהלים אתנו משא ומתן על הסכם מיבצעי בין ההגנה ובין הארגון הצבאי הלאומי, נחטף אחינו ידידיה סגל בידי אנשי ההגנה בחיפה. זו לא היתה החטיפה היחידה בימים ההם. אחד מחברי הסוכנות היהודית אמר לנו, כי יש בלבו חשד, שהאנשים בחיפה, אולי לא על דעת עצמם, רוצים למנוע את ההסכם בין שני הארגונים. אחד מחברינו, שהנו היום קצין בכיר בצבאנו, עונה אף קשה יותר מאמסטר. אך הוא שב אלינו. ידידיה לא חזר. אנשי ההגנה חטפוהו; הם חייבים היו להחזירו; הם היו אחראים לחייו. הוריו וחבריו חיפשוהו ימים ולילות; את גופתו מצאנו. המשער אתה בנפשך, מר אשכול, מה עלול היה להתרחש בימי ינואר 1948 בתוך עמנו, אלמלא אלה שאתם קראתם להם, מתוך התחסדות והשמצה, ,,טרוריסטים", שבו וגילו אחריות לאומית עליונה?

וכך כתבנו ושידרנו ביום ה-18 בינואר 1948 בדרשנו חקירה בחטיפתו ובמותו של יקירנו ידידיה: ,,על מי אתם באים לחפות? אנחנו לא האשמנו בפשע את כל ההגנה על מפקדיה וחייליה. אנחנו יודעים שיש בקרב ההגנה רבים המגיבים בשאת נפש על חטיפות ועינויים ורצח תוך עינויים. גם לא נוכל לשכוח כי בעצם הלילה בו עינו הסדיסטים שלכם את אחינו הטהור גבריאל (זה היה כינויו המחתרתי של ידידיה סגל) ורצחוהו נפש – עמדו חיילינו יחד עם אנשיכם על חומות ירושלים, בעמדות תל אביב – ונלחמנו והגנו יחדיו, כיאה לבני עם אחד, העומד במערכה גורלית לא את כולכם האשמנו. אבל את הפושעים הסדיסטיים, המענים והמרצחים – האשם האשמנו ולדין קראנו. האם על אלה תחפו?"

...ועד יומנו האחרון עלי אדמות נתגאה בארגון הזה ובשירות הזה. היום אנו משרתים את עמנו, במדינתו שלו, בתנועה ציבורית גדולה, מוקפת אהדה והבנה הגוברות והולכות, אם אלוהים יתן לנו שנות חיים, אולי עוד ניקרא, באמון העם, למלא תפקידים לאומיים נוספים. אבל, אף אם לא תבין זאת, ראש הממשלה דהיום, רצוני לומר לך, כי שום תפקיד, לא בהווה ולא בעתיד, לא ישווה עוד בעינינו לשרות שעשינו בימים ההם, ימי השמדה, שיעבוד ומרד, בהם מחתרת עברית לוחמת הוציאה, לנגד עיני העולם כולו, עם דווי מתהום ההשפלה לפסגת הכבוד, לחיי חרות.