משבר בקיבוץ

במידה של כנות העלה מר יעקב חזן, מראשי מפ"ם, את גורמי המשבר, העובר או המאיים, לפי דבריו, על הקיבוץ. "נתערערה, הוא קובע, אמונתם של רבים בתוכנו בשליחותה הגדולה של התנועה". סיבה היא, או תוצאה של המשבר? קשה להבדיל. לעומת זאת אין קושי להעריך את הגורם, הרביעי בסידרה, הקרוי בפי סוציאליסט מהפכני רנטביליות. "לפני שנתיים", מסביר מר חזן, "נדמה היה, כי הרנטביליות של המשק החקלאי בארץ מתערערת והולכת. בחללו של עולמנו ניסרה שוב השאלה, - מה מקר הרעה הזאת – האם טבועה היא במהותו של המשק החקלאי בכלל והמשק הקיבוצי בפרט ואין מנוס ממנה, או שמא היא באה עלינו בעטיה של מדיניות בלתי נכונה ובלתי צודקת"? התשובה משתמעת מניסוח השאלה.

מן הסיבה הזאת, שהיא בספירת החומר, חשובה, בוודאי, הסיבה הרוחנית. בעל ראשי הפרקים הקיבוציים מודה, כי עליו ועל חבריו, כעל כל המחנה הסוציאליסטי-מהפכני בעולם, עבר זעזוע אידיאולוגי חמור, מאז משפט פראג, עלילת הרופאים, נאומו של כרושצ'וב בוועידת ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, מאורעות הונגריה ופולין. הוא אף מוסיף, כי "היערכותנו המחודשת, הרעיונית והפוליטית, פיגרה אחרי ההתפתחות הזאת". מנין הפיגור? סתם המתוודה ולא פירש. אך אין ספק, כי שאלה זו  תוסיף, עוד זמן רב, לענין ולענות את יושבי הקיבוצים. וודאי, אנשים, האומרים, בפני עם ועדה: טעינו, יעורר תמיד רגשות נאים. אך כלום בהם סגי? יושבי הקיבוצים מוכרחים להקשות, בלחש אם לא בקול: איך טעו מנהיגנו זמן כה רב? ואיך היטעונו הטועים? אין זאת שעיניהם הוכו בסנוורים, והם הובילונו לתוך האפילה. לקושיות אלו רגילים הבריות לקרוא בשם משבר האמון והוא הקשה לרפוי. על רוח הרפאים, שפרצה לתוך הקיבוץ הסגור, מתאי פנקרץ וממכרות וורקוטה, נלווית בעיה חברתית-פנימית. מר חזן אינו מבהיר אותה; הוא רומז עליה. הכרחית, הוא אומר, זהות בין החזון הסוציאליסטי ובין הגשמתו היום-יומית. והוא פוסק: "הגיע הזמן לבדק בית חברתי".

הזעזוע האידיאולוגי החמור, העובר על המרכסיסטים, מאז גילה להם כרושצ'וב את מסתרי הצדק הסוציאליסטי, אינו היחידי שפגע בהם. המשבר הוא הרבה יותר עמוק. הוא יוסיף לתת אותותיו, כדי להבהירו, יורשה לי להמשיל משל. חוקרי אפריקה, אשר, בעקבות לווינגסטון, הגיעו לגדול במפלי הארץ הקרוי בפי הילידים "העשן הרועם", ובפי האנגלים מפלי וויקטוריה, העידו, כי בהיותם ניצבים על פי התהום, היתה בלבם הרגשה משונה. לרגליהם, לנגד עיניהם, מחזה שכמוהו אין ולתארו אי אפשר. עד והד לימי בראשית. סלעים, שעין אנוש לא ראתם, מוטלים בחבוק נצחי. ומעברי מים אדירים נופלים עליהם, גועשים, רועשים, "עשנים", מתחברים, מתפרדים, קוצפים, זועקים, קוראים, איזה-הוד! והאדם, הניצב לפניו, חש, כאילו נמעך פנימה, מטה. הוא נמשך ונרתע. הוא מתקרב ומתרחק. הוא מתפעל ומפחד. תם המשל. הסוציאליסטים בימינו נלקחו בציציות ראשיהם והובאו אל סף תהום אדירה. עיני רוחן עודן רואות את ההוד, כפי שהיא ציירתו; אך הן גם רואות את התהום. הם נמשכים, אך נרתעים. הם עודם מתפעלים, אך גם מפחדים. מדי התקרבם, מתרחקים. פיהם עודנו זועק: קדימה, לקראת הגשמת הסוציאליזם: אך לבם אומר חרש: לא, אל יבוא. יושבי הקיבוץ קוראים לעצמם סוציאליסטים מהפכניים. הם חייבים איפוא, לייחל לנצחון הקומוניזם בכל אתר ואתר אם עתון זה יפול, במקרה, לידי קוראת או קורא, באחד הקיבוצים, מוצגת בפניהם השאלה הבאה: הרוצים אתם בהשלטת המשטר הקומוניסטי בכל חלקי תבל, לרבות תבלכם? סטאלין איננו עוד. כרושצ'וב ישנו. הרוצים אתם במשטרו – פה? אל תשיבו לי בני הקיבוץ ובנותיו. לכו בשדה. בלי מדריך, זולת מצפונכם. והשיבו. אולם הפחד המיוחד, המודבר, איננו רק בפני הסוציאליזם הקרוי מהפכני. הוא מלחל בתנאים המיוחדים שלנו, בפני כל סוציאליזם. נניח, כי מתגשם הסוציאליזם בימינו נוסח מפא"י. מה פירושו של זה? מזכירה הכללי של ה"הסתדרות" קבע, כי אין עוד לטעון, שבארצנו קיים משק קפיטלסטי עם איים סוציאליסטיים; נהפוך הוא, קיים משק הסתדרותי, קיבוצי, ממשלתי וציבורי וסביבו, או בתוכו איים קפיטליסטיים. נניח, איפוא כי משאת נפשם של הסוציאליסטים, הקרויים רפורמיסטיים, מושגת; האיים הקפיטלליסטיים נשטפים בגלי הים ההסתדרותי הגואה, חברת העובדים קנתה כמעט את הכל ואת הנותר העבירה לה ממשלת החברה. הסוציאליזם נתגשם. בימינו. אין עוד בעלות פרטית על שום מפעל, הכל נקנה ונרכש ונעשה ציבורי ו"נסתדר". מה יהיה אז? איך נסתדר? הסוציאליסטים יודעים, הבנין יפול. המכונות תעמודנה. לפועלים לא תהיה עבודה, ולהם לא יהיה לחם. ישראל תהיה אי סוציאליסטי אך באי רעב. זהו הפחד. מהלכים בקרבנו אנשים, אידיאל בלבם ורוממותו בפיהם. הם מאמינים, כי הוא צודק. אנחנו משוכנעים, כי הוא נושא רשע ומרבה עוול. אנחנו איננו רוצים בו מראשיתו. אך מענין, כי אף הם, המאמינים, חוששים, מפני הגשמתו. הם רוצים בו ומפחדים מפניו. המשבר העיקרי, העובר היום על הסוציאליזם ועל כל הסוציאליסטים, הוא משבר הפחד – הפחד מפני ההגשמה. וכמה זמן אפשר להתפלל לאלהים, שאין מאמינים בו? תפילה באמונה מזכה; בלעדיה היא תפלה. וכמה זמן אפשר לעבוד אידיאל בלווי תפילה חרישית לבל יתגשם?

גורם נוסף, שהביא למשבר בקיבוץ, קשור בכפילות משוועת, הרסנית. כמעט כל הקיבוצים מעסיקים פועלים מבחוץ, שכירים. מי שאינו מצוי אצל ההלכה המרכסיסטית אינו יכול להעריך, מהי, בשביל סוציאליסט, המנסה להיות שלם עם עצמו, עבודה שכירה. ויושבי הקיבוצים מנסים, או ניסו עד כה, להיות שלמים עם עצמם. מרכסיזם אינו מבחין בין תנאי עבודה, שיש בהם, ושאין בהם, ניצול. ההלכה המרכסיסטית קובעת, כי העבודה השכירה היא הניצול. אמנם, בני דורנו ראו, בינתיים, כי הסוציאליזם, בהגשמתו, כלל אינו מבטל מעמדות והבדלים ופערים ועבודה שכירה. ושכר קצוב, או ירוד, או נמוך, או דחוק, שאינו מספיק כדי מחיה ראוייה לבן תרבות. אבל ההלכה נותרה. אדם, השוכר עובד, הוא לפי הכרתו של כל סוציאליסט, מנצל; אדם, הנשכר לעבוד, הוא מנוצל. שאל כל סוציאליסט ויגדך: בהתגשם הסוציאליזם, לא יהיו עוד מעמדות ולא יהיה ניצול אדם בידי אדם. לא יהיה? שאלו את פועלי רוסיה ויאמרו. אך אי אפשר לשאול. אין זאת אומרת שהתשובה אינה ידועה. את אנשי הקיבוצים אפשר לשאול, לפחות בעקיפין. נשאלם איפוא, מה על העבודה השכירה בשדותיכם ובמפעליכם נושאי הרווחים, הרנטבליים בלע"ז? עובדים בהם פועלים בשכר קצוב, יומי, או שבועי, או חדשי, מקובל. מה לכם ולעבודה זו? אם העבודה השכירה היא, בתור שכזו, ניצול, משמע שהקיבוץ, עליו תפארתכם הסוציאליסטית, הוא נצלן חברתי. ואם עבודה שכירה היא לאו דווקא נצלנית, משמע שבעל מפעל פרטי, תעשיתי, חקלאי, או מסחרי, הנותן לנשכר, עבור אותו מספר שעות עבודה, את אותו שכר, אם לא גבוה מזה, הניתן על ידי הקיבוץ – אינו כלל מוצץ הזיעה, הלוקח ממנה את עודף הערך? יושבי הקיבוץ, הרוצים להיות שלמים עם עצמם, אינם יכולים אלא להסכים לאחת משתי אלה. אם לראשונה יסכימו, יחשוך עליהם עולמם הקיבוצי; אם את השניה יקבלו, יאור לפתע העולם הקפיטליסטי. במה יבחרו? בינתיים בחרו בעבודה שכירה. נראה, שאי אפשר להם בלעדיה, גם היא מסייעת לרנטביליות הרצוייה. יפה. אנחנו, שאיננו מאמינים באווילות המרכסיסטית על היות עבודה שכירה, בכל התנאים, ניצול, מברכים את כל המפרנסים והמתפרנסים ואת כל המתפרנסים המפרנסים, כן ירבו, בעיר ובכפר. אבל לנצל עבודה שכירה בקיבוץ, ולגדף עבודה שכירה כניצול, מחוץ לו, - האין כפילות זו מוכרחה לדכא נפש כנה ולדכדכה? עמוק המשבר.

הוא מעמיק והולך גם בגלל סיבה חברתית אחרת. שוב יורשה לי, למען הבהרתה לספר משל. אך הוא נלקח לא מן הטבע, אלא מן החיים. על גדות הפיצ'ורה הירקרקה (מר אורן חייב להודות לבוראו, כי שם לא הגיע) נפגשתי עם סגן רוסי, רחב לב, נעים הליכות. הוא נדון לחמש שנים במחנה עבודה-מתקן בגלל היעדרות של שלשה ימים, מיחידתו. בשלשת הימים ההם – ה"מאושרים בחייו", כדבריו – קרא הקצין הצעיר דרור לעצמו וליצר הבלוי, הטבוע אף בנשפט של חניך הקומסומול, כידוע בקלות דעת, האופיינית לעול ימים ולאסיר מתחיל, טען הסגן העליז, כי הוא היה מוכן לעשות הסכם עם השלטונות: עוד פעם שלשה ימים כאלה ועוד חמש שנים כאלו. הסכם שכזה. כל השומע, צחק. אך פני הקצין הצעיר לבשו לפתע ארשת של רצינות. בפנותו אלינו אל אנשים שבאו מן העולם האחר, אמרL אין אתם יכולים אפילו לתאר לעצמכם, באיזו מידה מתגעגע האיש הסובייטי על קצת "אויוטנוסט". המלה הרוסית, שהוטלה לחלל האוויר הצפוני, אינה ניתנת לתרגום מדוייק. אנחנו, במחנה, עבדי-מאת-העשרים, הבינונו. והקצין עוד הוסיף להסביר. האנשים הסובייטים, אמר, אם תמיד בצוותא. אוכלים יחד. ישנים יחד. מטיילים יחד. ה"קויקה" (מיטה באולם שינה קיבוצי) וה"סטולובקה" (חדר אוכל קבוע, משותף) הן מנת חלקנו. אין פינה. אין יחידות. תמיד בצוותא. לו ידעתם, הזרים, כמה אנחנו רוצים בקצת "חום של יחידות" משפחתית? פשוטים הדברים. ועמוקים הם. מן הלב יצאו. איש העם אמרם. הוא נולד אחר המהפכה. חונך לקומוניזם, לקיבוציות, או לצוותיות, בחיי יום יום. אף על פי כן, בבוא היום, נתן בטוי לרחשי לבם של אנשים מדוכאים, הרבים מני ספור: פינה, הבו לנו את פינתנו! אנושי הוא, אנושי מאד. וודאי, האדם הוא חברתי. בדידות ממושכת תימאס לו. כל בעל נסיון יודע, כי הללו יעדיפו לשתות את התה שלהם בבית הקפה ולסעוד את לבםפ במסעדה, עם אחרים. אולם כל עודף נדחה על ידי אנוש. רע הוא עודף הבדידות; וכמוהו עודף הצוותיות. האדם זקוק להתיחדות, דרושה לו פינתו שלו; בעיקר הפינה המשפחתית. בקיבוץ יש עוד של חברתיות. במשך שנים רבות, ניסו מעצביו להתעלם מן הרעה הזאת. אך אי אפשר עוד. גם בקומונה הישראלית נשמעת הזעקה: פינה, הבו לי את פינתי! רבים הם הקיבוצים שהיו עוברים, לו ניתן להם, לצורת משק ולמשטר חיים אחרים. הדבר נמנע מהם בכפייה. ואם שאיפת חיים ניצבת מול כפייה, או להיפך – יש משבר.

תפילה באמונה מזכה; בלעדיה היא תפלה