לעיני כל
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ח' אדר התשי"ח, 28 בפבואר 1958
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
הסכנה בכוח, או באופק, היא כפולה. המדיניות הישראלית הרשמית הפכה, כידוע, את מדינת ישראל עצמה ל"תביעה", שמולה ניצבות תביעות הערבים, למעשה על כל שטחה של המדינה, להלכה על חלקו הרב. מכאן הדגשתו של מר לויד, לאחר הערה מפסיקה של דובר הלייבור, מר ביזואן, כי הכוונה היא לפשרה צודקת, או לצדק אשר בפשרה. הצרה היא, כי עמים רבים, לא רק האנגלים, אוהבים את הפשרה, אם היא נוגעת לזולתם. מושכת היא הנוסחה, משום כך היא מסוכנת. הצהרותינו השוללות אותה, אינן יכולות להעבירה מן העולם, כי המדיניות הכלולה בהן, היא המחזיקה אותה בחיים. תביעה מול תביעה. קיצוניות כנגד קיצוניות. מי לא יציע פשרה?
היה זה שיעור כהלכה. אך במה? אולי בתרגום, המדויק ככל האפשר, של הפתגם הרוסי הנודע, אבי כל ההלכות הטוטליטריות: "נאצ'לסטבו לוטשע זניעט?" שפת עבר היא שפתם של בני חורין מימי קדם. אבל הרוסיות, כפי הנראה, השתרבבה, יותר מאשר במקרה אחד, לשפת הדור המדוברת. איך לתרגם? אולי: בעל השררה הוא בעל הידיעה? הנוסח הזה מזכיר, מתוך הד, פתגם יהודי, גלותי ידוע: בעל המאה הוא בעל הדעה. אבל אבותינו, שהיו, בגופם, עבדים לעבדים, היו בכל זאת, יותר חפשיים ברוחם. ראשית, הם בזו למי שדגל ב"הלכה" זו. שנית, אף אם הם חברו את ה"מאה" עם ה"דעה", הם מעולם לא טענו, כי בעל המאה הוא בעל הידיעה. הם גילו, כי, לעיתים תכופות, נהפוך הוא. לא כן חושב, או כותב, הדור הראשון לאתחלתא דגאולה. מעצבי דמותו משוכנעים, כי בעל השררה (שהוא, אגב, גם בעל המאה) הוא בעל הידיעה. אם הוא אומר, שאסור לדבר, הוא יודע, מה הוא אומר.
