הנוער, האמונה, ההגשמה
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ט"ו סיון התשי"ז, 14 ביוני 1957
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אנו עדים בימינו, ברחבי תבל, לחזיון של שיבה המונית אל חיק האמונה. לכאורה, זהו חזיון מוזר במאה ה-20, התקופה, בה האדם הגיע לשיא יכולתו התגליתית ולעומק ירידתו המוסרית. בתקופה כזאת, על הפיכותיה, מהפכותיה ותהפוכותיה, שיבה אל האמונה תמימת הנפש ומשיבת הנפש?
אפס, אם נתבונן, נבחין שתי סיבות עיקריות של החיזיון הזה.
האחת נעוצה באכזבה הכללית מן התנועות אשר היו טוטליות במהותן בטרם יהיו לטוטליטריות בשליטתן. הן ניסו, בהיותן מקיפות כל, להעמיד במקום האלהים את האדם ובמקום האדם את המדינה. האכזבה הזאת לא במהרה באה. ההתפכחות בייסורים רבים נקנתה. מתחילה הייתה התקווה. התנועה הקרויה סוציאליסטית באה לעולם כתקווה גדולה בימים, בהם בהמונים עצומים רדו שליטים-יחידים שלטון ללא מעצור העובר בדרך המקרה, בירושה, מאפסות מנופחת אחת לחדל-אישים שני בניגוד לשכל הישר של יודע קרוא וכתוב. התנועה ההיא הופיעה בימים בהם, כפי שאמר מדינאי והוגה דעות ד'ישראלי, "העולם היה שייך למעטים, למעטים מאד";
אפס, אם נתבונן, נבחין שתי סיבות עיקריות של החיזיון הזה.
האחת נעוצה באכזבה הכללית מן התנועות אשר היו טוטליות במהותן בטרם יהיו לטוטליטריות בשליטתן. הן ניסו, בהיותן מקיפות כל, להעמיד במקום האלהים את האדם ובמקום האדם את המדינה. האכזבה הזאת לא במהרה באה. ההתפכחות בייסורים רבים נקנתה. מתחילה הייתה התקווה. התנועה הקרויה סוציאליסטית באה לעולם כתקווה גדולה בימים, בהם בהמונים עצומים רדו שליטים-יחידים שלטון ללא מעצור העובר בדרך המקרה, בירושה, מאפסות מנופחת אחת לחדל-אישים שני בניגוד לשכל הישר של יודע קרוא וכתוב. התנועה ההיא הופיעה בימים בהם, כפי שאמר מדינאי והוגה דעות ד'ישראלי, "העולם היה שייך למעטים, למעטים מאד";
מאז ועד היום חלה תמורה בהכרת אדם - ואל נכחיש את האמת, אולי במידה לא קטנה, בלחצן ובהשפעתן של התנועות הסוציאליסטיות למיניהן - אשר כתוצאה מהן, מן ההתפתחות והתמורה, כל המושגים האלה אין להם עוד יסוד במציאות החיים, ובמקומם קמו לאנושות מושגים חדשים לחלוטין. אף על פי כן נשאר הסוציאליזם לסוגיו בהתאבנותו; ההלכה, שהוא הביא לעולמנו, כמעט ולא נשתנתה; והנסיון להגשים את ההלכה הזאת הוכיח כי רבה קללתה ומברכתה...
...בעקבותיו של מרקס הלכו התלמידים ואמרו: "בעולם יש מעטים שאינם מייצרים שום דבר ולהם שייך הכול, וישנם רבים המייצרים את הכל ולהם אינו שייך שום דבר".
עם שנוי תנאי הייצור ויחסי הייצור, אין עוד שום דיוק לאמרה הזאת, אולם בינתיים הוכח בידי מורה המורים - הנסיון - כי במשטר של ההגשמה הסוציאליסטית הקרוי קומוניסטי - יש מיעוט שאינו מייצר שום דבר והוא שולט על הכל, ויש רוב המייצר את הכל והוא אינו שולט על שום דבר. הוכח בידי הנסיון כי במשטר ההוא באה העבדות במקום החרות, העוול במקום הצדק, הפחד במקום הבטחון, אי שוויון קטבי במקום שוויון אמת- במקום אהבת אמת כורח התרמית. הוגה דעות כתב על המצב שהוא קרא לו בשפת המדע בזמנו "Bellum omnium contra "omnes – "מלחמת הכל נגד כולם"; לא זה המצב הקיים במשטר ההגשמה הסוציאליסטית, אולם קיים בו מצב שאפשר לכנותו "Fraus omnium contra omnes" – "הכל מרמים את הכל".
...בעקבותיו של מרקס הלכו התלמידים ואמרו: "בעולם יש מעטים שאינם מייצרים שום דבר ולהם שייך הכול, וישנם רבים המייצרים את הכל ולהם אינו שייך שום דבר".
עם שנוי תנאי הייצור ויחסי הייצור, אין עוד שום דיוק לאמרה הזאת, אולם בינתיים הוכח בידי מורה המורים - הנסיון - כי במשטר של ההגשמה הסוציאליסטית הקרוי קומוניסטי - יש מיעוט שאינו מייצר שום דבר והוא שולט על הכל, ויש רוב המייצר את הכל והוא אינו שולט על שום דבר. הוכח בידי הנסיון כי במשטר ההוא באה העבדות במקום החרות, העוול במקום הצדק, הפחד במקום הבטחון, אי שוויון קטבי במקום שוויון אמת- במקום אהבת אמת כורח התרמית. הוגה דעות כתב על המצב שהוא קרא לו בשפת המדע בזמנו "Bellum omnium contra "omnes – "מלחמת הכל נגד כולם"; לא זה המצב הקיים במשטר ההגשמה הסוציאליסטית, אולם קיים בו מצב שאפשר לכנותו "Fraus omnium contra omnes" – "הכל מרמים את הכל".
מה פלא, אם מיליוני אנשים יודעי קרוא וכתוב, החופשיים לחשוב, בני חורין לפקפק, בראותם את הדרך אשר הוליכה מהתקווה של המונים משועבדים עד לאכזבת ההמונים ששבו להיות משועבדים - מה פלא אם הם אומרים, כי התנועות האלו לא יוכלו עוד להוריד את האלוהים ולהעלות במקומו את האדם, לא יצליחו עוד להוריד את האדם ולהעלות במקומו את המדינה. מסתבר, כי תוכניות אדם, ולאו דוקא מצבות, עשויות אבן, יכולות להיות בבחינת אלילים. אכן האדם, מפקידה לפקידה, מנסה להוריד את האלהים ובמקומו להקים פסל - אליל, אם מעשה ידיו או פרי מוחו. אולם בא היום, והאדם לומד: אין זה אלא פסל, אין זה אלא אליל. אז באה השעה הגדולה של נפוץ הפסלים, של ניתוץ האלילים. אז באה השעה הגדולה של השיבה אל האמונה.
בימים שהיו לילות שחורים, נפגשתי באנשים אשר חשבו את האמונה "למשפט קדום", אבל אחר לילות לבנים, וימים - לילות, כאשר לא היה להם עוד מבטח ולא נותרה נחמה, והושמדה התקוה, הם הם ה"אתאיסטים" בלע"ז – חסרי האמונה, הבוטחים בשכל האנושי הכל-יכול - כביכול שבו אל האמונה, כרעו ברך וקראו אל הכוח העליון, - אולי ירחם, אולי יציל.
יש להניח, כי במצב דומה נמצאת האנושות כולה. האדם בשכלו, מתנת המתנות של יוצרו, הגיע לגילוי סודות הטבע, שכתוצאה ממנו הוא יכול להשמיד את עצמו. והוא תוהה והוא שואל: מה ילד יום, מה יהיה עמי ועם ילדי. אין זו עוד בעיה של הקרבת קורבנות, של שעבוד ועינויים; אין זו שאלה של השמדת רבבות, אלפים, ואף מיליונים ועשרות מיליונים – לא- היום עומד האדם על פרשת הדרכים והוא תוהה, האם לא יהיה לו מקום ביקום? בגלל החשש הזה, בגלל אבדן הדרך, בגלל העלייה למגדל, המגיע השמימה, ממנה עלולה להתפתח רעת ההשמדה המוחלטת – שב האדם אל האמונה. בתקופת פצצת-העל אין לו ברירה אלא לשים מבטחו בעל השכל, ועל-השכל פירושו אמונה. אלו הן סבורני שתי הסיבות העיקריות שבגללן אנו רואים מקצה העולם ועד קצהו, במזרח הנאנק מרוב דיכוי, ובמערב הנאנח מרוב שפע, בגלוי ובנסתר - שיבת המונים אל האמונה... זהו חזיון מבורך. בדור הזה הוכח, כי אין סכנה גדולה, לאנושות ובייחוד לעמנו, מאשר חוסר הא-להים בלב. אין זאת אומרת שלא בוצעו פשעים באנושות בשם האמונה שסולפה ע"י האדם. אולם הוכח, כי בשתי ארצות: בארץ האחת, של ההגשמה הסוציאליסטית, ובמדינה השנייה של ההגשמה הפשיסטית במהדורתה האכזרית ביותר, הנאצית – בשתי המדינות האלו – בהן נעשה הנסיון של עקירת הא-להים, נעשו פשעים אשר כמותם לא היו מימי ג'ינגיס חאן, אף מימי נרון, וקליגולה ועד עצם היום הזה. אולם אין אמונה אלא שלמה. והאמונה השלמה משמעותה התחברות נפש האדם עם האמת, עם הטוב, עם הצודק, עם הישר.
האמונה השלמה, מחייבת אותנו מעל לכל, להתחברות נפשית עם האמת על ארץ אבותינו. היא בותרה, היא חולקה, היא פוצלה. ועלינו לשוב ולאחדה. אל יאמרו לנו, בגלל אמרתו של גמבטה, שהושמעה בתנאים אחרים ולגבי בעיה אחרת: מוטב להחריש מאשר לומר את האמת. לא, ידידים, שום דבר גדול לא הושג בשיטת "מהיכי- תיתי". כל דבר גדול הושג בתולדות האנושות, אף בהיסטוריה שלנו, בדרך השאיפה המתמדת והרצון המפולד. לכן, עלינו, על בית"ר ועל תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בשם האמונה השלמה של ישראל, לשאת בקרב עמנו, ובקרב העמים, את האמת על הכורח באחודה מחדש של ארץ אבותינו. מבחינה זו חל, לפי הכרתי, מפנה יסודי בקשר עם מבצע סיני. אין אני מתכוון להצהרות הקיקיוניות, שבין לילה היו ובן לילה פרחו, "על יוטבת שחזרה להיות, אחר 1400 שנה, חלק ממלכות ישראל השלישית", כוונתי לעיר אבות, לחלק הדרומי של ארץ-ישראל. בעמוד החייל העברי בעזה, אמרו הכל בישראל - מלבד אלה המקבלים את הקו ממי שהצליח להשתלט על הבולשת הסובייטית – "הנה חלק משוחרר של המולדת". על אף הנטישה, הודעה זו איננה יכולה עוד להמחות מזיכרון אומה, מזיכרון הנוער, אף לא מזיכרונם ומזכרם של עמים. ואם עזה, בהיותה כבושה בידי האויב המצרי, הייתה ונשארה חלק של ארץ מולדתנו אשר שוחרר, בבוא היום, בהגיע אליו החייל העברי, - מה דינם של ירושלים, של חברון, של בית-לחם, של שדות הגלעד? בבעיית חידוש שלמותה של הארץ, כלולה הבעיה של אוכלוסייתה. אסור לנו, לבית"רים, לעצום עין מן הבעיה האתנית הזאת. כאשר יריבינו הצהירו, שעזה היא חלק משוחרר של המולדת, ידוע ידעו כי אין היא אלא מאוכלסת ערבים. מה ההבדל בין עזה המאוכלסת ערבים לבין בית לחם מאוכלסת הערבים? זו גם זו חלק של ארץ אבותינו. אולם עמוד נעמוד, בבוא היום, בפני הבעיה האתנית לא רק בעזה, לא רק בעיר דוד, אלא בכל ארץ-ישראל. ולכן עלינו לומר את האמת בשם אמונתנו השלמה. עמנו עומד בפני שתי אפשרויות: או ביתור המולדת, מלחמת מתמדת, שפך דם ללא קץ, סיום של מלחמת השמד בכל החזיתות. או התקדמות, בעיניים פקוחות, בלי לסכן את עצם קיומה של המדינה, - תוחלתנו, מבטח קיומנו – לקראת אחודה מחדש של ארץ ישראל על אוכלוסייתה. אנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בשם אמונתנו השלמה, למען עמנו ואף למען שכנינו, למען הטוב והצודק, למען הישר ולמען השלום – אנו מציעים לבחור באפשרות השנייה והיא: ארץ ישראל השלמה כמדינה עברית לאומית במהותה, רבת עדות בהרכבה.
יש להניח, כי במצב דומה נמצאת האנושות כולה. האדם בשכלו, מתנת המתנות של יוצרו, הגיע לגילוי סודות הטבע, שכתוצאה ממנו הוא יכול להשמיד את עצמו. והוא תוהה והוא שואל: מה ילד יום, מה יהיה עמי ועם ילדי. אין זו עוד בעיה של הקרבת קורבנות, של שעבוד ועינויים; אין זו שאלה של השמדת רבבות, אלפים, ואף מיליונים ועשרות מיליונים – לא- היום עומד האדם על פרשת הדרכים והוא תוהה, האם לא יהיה לו מקום ביקום? בגלל החשש הזה, בגלל אבדן הדרך, בגלל העלייה למגדל, המגיע השמימה, ממנה עלולה להתפתח רעת ההשמדה המוחלטת – שב האדם אל האמונה. בתקופת פצצת-העל אין לו ברירה אלא לשים מבטחו בעל השכל, ועל-השכל פירושו אמונה. אלו הן סבורני שתי הסיבות העיקריות שבגללן אנו רואים מקצה העולם ועד קצהו, במזרח הנאנק מרוב דיכוי, ובמערב הנאנח מרוב שפע, בגלוי ובנסתר - שיבת המונים אל האמונה... זהו חזיון מבורך. בדור הזה הוכח, כי אין סכנה גדולה, לאנושות ובייחוד לעמנו, מאשר חוסר הא-להים בלב. אין זאת אומרת שלא בוצעו פשעים באנושות בשם האמונה שסולפה ע"י האדם. אולם הוכח, כי בשתי ארצות: בארץ האחת, של ההגשמה הסוציאליסטית, ובמדינה השנייה של ההגשמה הפשיסטית במהדורתה האכזרית ביותר, הנאצית – בשתי המדינות האלו – בהן נעשה הנסיון של עקירת הא-להים, נעשו פשעים אשר כמותם לא היו מימי ג'ינגיס חאן, אף מימי נרון, וקליגולה ועד עצם היום הזה. אולם אין אמונה אלא שלמה. והאמונה השלמה משמעותה התחברות נפש האדם עם האמת, עם הטוב, עם הצודק, עם הישר.
האמונה השלמה, מחייבת אותנו מעל לכל, להתחברות נפשית עם האמת על ארץ אבותינו. היא בותרה, היא חולקה, היא פוצלה. ועלינו לשוב ולאחדה. אל יאמרו לנו, בגלל אמרתו של גמבטה, שהושמעה בתנאים אחרים ולגבי בעיה אחרת: מוטב להחריש מאשר לומר את האמת. לא, ידידים, שום דבר גדול לא הושג בשיטת "מהיכי- תיתי". כל דבר גדול הושג בתולדות האנושות, אף בהיסטוריה שלנו, בדרך השאיפה המתמדת והרצון המפולד. לכן, עלינו, על בית"ר ועל תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בשם האמונה השלמה של ישראל, לשאת בקרב עמנו, ובקרב העמים, את האמת על הכורח באחודה מחדש של ארץ אבותינו. מבחינה זו חל, לפי הכרתי, מפנה יסודי בקשר עם מבצע סיני. אין אני מתכוון להצהרות הקיקיוניות, שבין לילה היו ובן לילה פרחו, "על יוטבת שחזרה להיות, אחר 1400 שנה, חלק ממלכות ישראל השלישית", כוונתי לעיר אבות, לחלק הדרומי של ארץ-ישראל. בעמוד החייל העברי בעזה, אמרו הכל בישראל - מלבד אלה המקבלים את הקו ממי שהצליח להשתלט על הבולשת הסובייטית – "הנה חלק משוחרר של המולדת". על אף הנטישה, הודעה זו איננה יכולה עוד להמחות מזיכרון אומה, מזיכרון הנוער, אף לא מזיכרונם ומזכרם של עמים. ואם עזה, בהיותה כבושה בידי האויב המצרי, הייתה ונשארה חלק של ארץ מולדתנו אשר שוחרר, בבוא היום, בהגיע אליו החייל העברי, - מה דינם של ירושלים, של חברון, של בית-לחם, של שדות הגלעד? בבעיית חידוש שלמותה של הארץ, כלולה הבעיה של אוכלוסייתה. אסור לנו, לבית"רים, לעצום עין מן הבעיה האתנית הזאת. כאשר יריבינו הצהירו, שעזה היא חלק משוחרר של המולדת, ידוע ידעו כי אין היא אלא מאוכלסת ערבים. מה ההבדל בין עזה המאוכלסת ערבים לבין בית לחם מאוכלסת הערבים? זו גם זו חלק של ארץ אבותינו. אולם עמוד נעמוד, בבוא היום, בפני הבעיה האתנית לא רק בעזה, לא רק בעיר דוד, אלא בכל ארץ-ישראל. ולכן עלינו לומר את האמת בשם אמונתנו השלמה. עמנו עומד בפני שתי אפשרויות: או ביתור המולדת, מלחמת מתמדת, שפך דם ללא קץ, סיום של מלחמת השמד בכל החזיתות. או התקדמות, בעיניים פקוחות, בלי לסכן את עצם קיומה של המדינה, - תוחלתנו, מבטח קיומנו – לקראת אחודה מחדש של ארץ ישראל על אוכלוסייתה. אנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בשם אמונתנו השלמה, למען עמנו ואף למען שכנינו, למען הטוב והצודק, למען הישר ולמען השלום – אנו מציעים לבחור באפשרות השנייה והיא: ארץ ישראל השלמה כמדינה עברית לאומית במהותה, רבת עדות בהרכבה.
אל לנו להירתע מפני הקשיים שיהיו, והם לא מעטים יהיו, הכרוכים בהגשמת החזון הזה. אולם אנו, בבוא היום, נוכיח כי אחר הגשמתן של רבות מנבואותיו של ראש בית"ר, הגשם נגשים גם את נבואתו זו, שאין גדולה ממנה, מבחינת המוסר הלאומי והאנושי כאחד: מדינה עברית תחת דגל הטוהר והיושר, ובה שפע אושר לעברי ולערבי, לנוצרי – לכל תושביה... הרוסים, למען מדיניותם, משתמשים בימים אלה, ביחס למזרח התיכון, במושג של ,,ארבסקי ווסטוק" – המזרח-הערבי. ללמדך: אין מקום בשביל העברי... הראשון שיצר את המושג ,,המזרח הערבי" -,,ארב איסט" – היה מיודענו לורנס. וכוונתו היתה ליצור את הרושם כי אין במזרח התיכון אלא ערבים, שבראשם אמירים ומאחוריהם יועץ בריטי. אין אמת ב,,ארבסקי ווסטוק" כפי שלא היה אמת ב,,ארב איסט", ביחס למזרח התיכון. האמת היא אחרת: לאומים רבים, עדות רבות, חיים באזור וההבדלים ביניהם עמוקים מאד. אין מדינה אחת בה שולט הרוב הערבי שלא יהיו בה מיעוטים לאומיים רבים. וכמו במזרח התיכון כולו, כן גם בארץ ישראל השלמה היא אינה ,,דו-לאומית" בהרכבה האתני, אלא רבת עדות. ומדינה כזאת, לאומית במהותה ורבת עדות בהרכבה, איננה בלתי שכיחה בעולמנו, להיפך היא המקובלת. כזאת היא בריטניה עם הסקוטים, הולשים, האירים והאנגלים; כזאת היא אמריקה עם בעלי מוצא אנגלי, איטלקי, אירי יהודי, כושי, פורטוריקני, וכו', כאלו הן רוב המדינות בעולם כולו. ולכן, כאשר אנו מביאים את הרעיון הזה, בניגוד ל,,סטטוס קוו", אנו מעלים רעיון שיש בו אמת, שלום, צדק וקידמה. האומרים לערבים: יבוא יום ומדינת ישראל תושמד, חורשים רעה לישראל, ומביאים רעה לערבים. ההיקש עם המדינה הצלבנית, אין בו אלא הבל ורעות רוח. החיילים, שהלכו אחרי גודפריד די בויון, או ריצ'רד לב ארי- חבריהם ובניהם, הלכו בגלל דחיפה דתית, כלכלית, או סתם הרפתקנית. אך זו לא הייתה מולדתם, ובבוא יום הלחץ, העדיפו לוותר ולשוב.
הכרת המולדת הן היא בדמנו, בלבנו, בנפשנו, בכל ישותנו. כל נסיון להשמיד את מדינת ישראל לא יעלה אלא בנהרי נחלי דם למנסים; והוא לא יצליח. אלה המייעצים להם ולנו את קיום ה,,סטטוס קוו" אומרים: שפך דם, מלחמה ללא מוצא, ערעור מתמיד כל בטחון, לא רק בארץ-ישראל, לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו, לכן אנו אומרים: לא זה ולא זה, אלא הרעיון הגדול של ארץ שאחת הייתה ואחת תישאר, ארץ אבותינו כמדינה עברית, לאומית במהותה, רבת עדות בהרכבה.
הכרת המולדת הן היא בדמנו, בלבנו, בנפשנו, בכל ישותנו. כל נסיון להשמיד את מדינת ישראל לא יעלה אלא בנהרי נחלי דם למנסים; והוא לא יצליח. אלה המייעצים להם ולנו את קיום ה,,סטטוס קוו" אומרים: שפך דם, מלחמה ללא מוצא, ערעור מתמיד כל בטחון, לא רק בארץ-ישראל, לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו, לכן אנו אומרים: לא זה ולא זה, אלא הרעיון הגדול של ארץ שאחת הייתה ואחת תישאר, ארץ אבותינו כמדינה עברית, לאומית במהותה, רבת עדות בהרכבה.
היה היה 8 שנים אחר קום המדינה, מבצע שחרור. הוא הסתיים בנסיגה ובנטישה. אבל אם, באחד הימים, מתוך ראייה מפוכחת של התנאים המדיניים והאסטרטגיים, תחת הנהגה אחרת, יהיה מבצע שחרור- לא מלחמה בכל החזיתות המסכנת את עצם קיומה של המדינה, אלא מבצע שחרור בשעת כושר עם בעלי ברית- אנו מאמינים כי מבצע שחרור זה יסתיים בלי נסיגה.
האמונה השלמה מחייבת התחברות נפש האדם עם הטוב ועם הצודק, והשאלה הראשונה שאנו חייבים להציג אותה ולהשיב עליה היא: באיזה משטר משני המשטרים הקיימים והאפשריים בעולם, אפשר לשאוף לטוב ולהשיג במידת היכולת האנושית את הצדק?
ישנו היום משטר בו אין זכות ואין אפשרות של בעלות פרטית עם על אמצעי הייצור; ויש משטר בו זכות ואפשרות זו קיימת. באיזה משניהם יש לבחור? בלמדנו ממורה המורים, הנסיון, אנו נאמר לנוער העברי כי אפשר לשאוף לטוב ולצודק רק במשטר החברתי-הכלכלי בו ניתנת הזכות וקיימת האפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור. האמת לאמיתה היא כי המשטר הזה איננו מונע אי צדק; אך הוא, בתור שכזה, איננו מחסל חרות. המשטר, בו הזכות והאפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור אינן קיימות, אף הוא איננו מונע אי-צדק, אך הוא מבטל חרות. עבדים אינם יכולים להשיג צדק, קודם כל עליהם להשתחרר... לכן אנו אומרים, כי מבחינת השאיפה אל הצדק החברתי ואל חרות האדם, "חברור" אמצעי הייצור, - בלע"ז סוציאליזציה – איננו יכול עוד להיחשב בימינו לרעיון מתקדם. אמת היא כי בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, נחשב הרעיון הזה, כפי שכתב זאת זאב ז'בוטינסקי, כזהה עם הקדמה האנושית. אבל מאז הוברר, על יסוד הנסיון, כי "חברור" הוא רעיון ריאקציוני מובהק. במשטר של חברור כללי אין העובד השכיר פוסק להיות שכיר; הוא פוסק להיות בן חורין. "מחבררים" הם לאו דווקא חברים. במשטר של אי-חברור העובד השכיר יכול להיות בן-חורין, ולהלחם, עם חבריו, על הטבת תנאי קיומו, על התקדמות אלי צדק חברתי.
אולם מהי נקודת המוצא של השאיפה לטוב ולצודק?
לא עוד אפס אמצי קיום, יש חרות אחת אשר יש לשלול אותה בכל מדינה, והיא החרות לרעוב ללחם. לא אפס אמצי קיום, אלא מינימום שלהם. מבחינה זאת לא יוסיף עוד שום איש על חמשת ה"מ"מים" שניתנו לדורנו ע"י ראש בית"ר: "מזון, מלבוש, מעון, מרפא, ומלמד". זוהי נקודת המוצא וממנה יכולה האנושות, הרוצה בטוב ובצודק, להתקדם לקירוב הקטבים. לכסוי התהומות החברתיות. אולי היא לא תגיע, לצדק המוחלט, אולי עדיין השכל האנושי איננו מסוגל להשיג מהו. אולם צעד אחרי צעד, תתקדם האנושות, למידה המקסימלית האפשרית של הצדק.
האם הדבר הוא בבחינת חזיון שווא, או הוא ניתן להגשמה? לנגד עינינו, ב-50 השנים האחרונות, בשטח, אשר אולי אין חשוב ממנו מלבד עצם הקיום, הועתקה נקודת המוצא לקראת ההתקדמות האנושית. כוונתי להשכלה. עוד לפני 50 שנה- אילו המונים היו אשר לא ידעו קרוא וכתוב, ואיזה מיעוט מבוטל היה בעל השכלה? היום, אילו המונים עצומים קבלו השכלה יסודית, ואיזה חלק קטן והולך של האנושות נשאר בבערותו. אם זה היה אפשרי, למה אין אפשרות להעתיק את נקודות המוצא האחרות- מחוסר כל למינימום הוגן של אמצעי קיום?
במשטר של בני-חורין, בו לא המשטרה החשאית קובעת את דרך החיים, אפשר לקיים את נקודת המוצא הזאת וממנה להתקדם לקראת קירוב הקטבים.
ביסוד הדברים אפשר להבחין את ההלכות הבאות:
ההלכה הסוציאליסטית לפיה המדינה יכולה וחייבת לעשות הכל- גורסת, כי למען הצדק, כפי שהיא רואה אותו- מותר ומוטב להקריב גם את החרות. ההלכה שאפשר לכנותה "ליברליסטית" לפיה על המדינה ל לעשות מאומה אלא לשמש בבחינת "שומר לילה"- טענה, כי למען החרות מותר ומוטב גם להקריב את הצדק. ההלכה הפשיסטית אשר אם אחת לה ולהלכה הקומוניסטית, היא הטוטליות, הטוענת כי האדם נוצר למען המדינה ולא המדינה נוצרה למען האדם- המפלגה הפשיסטית ניסתה להוכיח כי למען המדינה מותר להקריב גם את החרות וגם את הצדק.
אנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, נושאי השקפת העולם הלאומית-ליברלית, מביאים בפני עמנו את הרעיון הזה: במדינה עברית, אשר עליה חלם ראש בית"ר כי היא תהיה בבחינת מעבדה לחידוש הרעיונות הנבואיים בימינו, נקים משטר בו אין מוותרים לא על החרות ולא על הצדק. בו אין מקריבים למען החרות את הצדק, אלא מקיימים במציאות החיים חרות עם צדק.
ישנו היום משטר בו אין זכות ואין אפשרות של בעלות פרטית עם על אמצעי הייצור; ויש משטר בו זכות ואפשרות זו קיימת. באיזה משניהם יש לבחור? בלמדנו ממורה המורים, הנסיון, אנו נאמר לנוער העברי כי אפשר לשאוף לטוב ולצודק רק במשטר החברתי-הכלכלי בו ניתנת הזכות וקיימת האפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור. האמת לאמיתה היא כי המשטר הזה איננו מונע אי צדק; אך הוא, בתור שכזה, איננו מחסל חרות. המשטר, בו הזכות והאפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור אינן קיימות, אף הוא איננו מונע אי-צדק, אך הוא מבטל חרות. עבדים אינם יכולים להשיג צדק, קודם כל עליהם להשתחרר... לכן אנו אומרים, כי מבחינת השאיפה אל הצדק החברתי ואל חרות האדם, "חברור" אמצעי הייצור, - בלע"ז סוציאליזציה – איננו יכול עוד להיחשב בימינו לרעיון מתקדם. אמת היא כי בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, נחשב הרעיון הזה, כפי שכתב זאת זאב ז'בוטינסקי, כזהה עם הקדמה האנושית. אבל מאז הוברר, על יסוד הנסיון, כי "חברור" הוא רעיון ריאקציוני מובהק. במשטר של חברור כללי אין העובד השכיר פוסק להיות שכיר; הוא פוסק להיות בן חורין. "מחבררים" הם לאו דווקא חברים. במשטר של אי-חברור העובד השכיר יכול להיות בן-חורין, ולהלחם, עם חבריו, על הטבת תנאי קיומו, על התקדמות אלי צדק חברתי.
אולם מהי נקודת המוצא של השאיפה לטוב ולצודק?
לא עוד אפס אמצי קיום, יש חרות אחת אשר יש לשלול אותה בכל מדינה, והיא החרות לרעוב ללחם. לא אפס אמצי קיום, אלא מינימום שלהם. מבחינה זאת לא יוסיף עוד שום איש על חמשת ה"מ"מים" שניתנו לדורנו ע"י ראש בית"ר: "מזון, מלבוש, מעון, מרפא, ומלמד". זוהי נקודת המוצא וממנה יכולה האנושות, הרוצה בטוב ובצודק, להתקדם לקירוב הקטבים. לכסוי התהומות החברתיות. אולי היא לא תגיע, לצדק המוחלט, אולי עדיין השכל האנושי איננו מסוגל להשיג מהו. אולם צעד אחרי צעד, תתקדם האנושות, למידה המקסימלית האפשרית של הצדק.
האם הדבר הוא בבחינת חזיון שווא, או הוא ניתן להגשמה? לנגד עינינו, ב-50 השנים האחרונות, בשטח, אשר אולי אין חשוב ממנו מלבד עצם הקיום, הועתקה נקודת המוצא לקראת ההתקדמות האנושית. כוונתי להשכלה. עוד לפני 50 שנה- אילו המונים היו אשר לא ידעו קרוא וכתוב, ואיזה מיעוט מבוטל היה בעל השכלה? היום, אילו המונים עצומים קבלו השכלה יסודית, ואיזה חלק קטן והולך של האנושות נשאר בבערותו. אם זה היה אפשרי, למה אין אפשרות להעתיק את נקודות המוצא האחרות- מחוסר כל למינימום הוגן של אמצעי קיום?
במשטר של בני-חורין, בו לא המשטרה החשאית קובעת את דרך החיים, אפשר לקיים את נקודת המוצא הזאת וממנה להתקדם לקראת קירוב הקטבים.
ביסוד הדברים אפשר להבחין את ההלכות הבאות:
ההלכה הסוציאליסטית לפיה המדינה יכולה וחייבת לעשות הכל- גורסת, כי למען הצדק, כפי שהיא רואה אותו- מותר ומוטב להקריב גם את החרות. ההלכה שאפשר לכנותה "ליברליסטית" לפיה על המדינה ל לעשות מאומה אלא לשמש בבחינת "שומר לילה"- טענה, כי למען החרות מותר ומוטב גם להקריב את הצדק. ההלכה הפשיסטית אשר אם אחת לה ולהלכה הקומוניסטית, היא הטוטליות, הטוענת כי האדם נוצר למען המדינה ולא המדינה נוצרה למען האדם- המפלגה הפשיסטית ניסתה להוכיח כי למען המדינה מותר להקריב גם את החרות וגם את הצדק.
אנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, נושאי השקפת העולם הלאומית-ליברלית, מביאים בפני עמנו את הרעיון הזה: במדינה עברית, אשר עליה חלם ראש בית"ר כי היא תהיה בבחינת מעבדה לחידוש הרעיונות הנבואיים בימינו, נקים משטר בו אין מוותרים לא על החרות ולא על הצדק. בו אין מקריבים למען החרות את הצדק, אלא מקיימים במציאות החיים חרות עם צדק.
את חזוננו נגשים רק כאשר נקים במקום משטר המחבררים בלילה, משטר של חרות עם צדק. במקום הממשלה הסוציאליסטית- ממשלה לאומית ליברלית ובראשה תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. עד אז לא נחדל מעשות. לנוער העברי בתפוצות הגולה נקרא ראשית- ללמוד עברית. אולי עלינו לשוב מה"א"ב" המייחד במינו, אשר ראש בית"ר, נתנו לבני דורנו: למדו לירות. והוא הוא שהציל את שארית הפליטה, נתן לנו את המדינה ומבטיח לנו את העתיד- אולי מן ה"א"ב" ההוא, בעוד קיים צבא ישראל משחרר, כובש ומנצח- עלינו לשוב בתפוצות הגולה ל"א"ב" המקורי. אין להכחיש, כי בימים ההם ה"יידיש" הייתה שפתם של מיליוני יהודים, היא הבטיחה את ייחודם. אך היא הולכת ונעלמת בתפוצות ואם הנוער שם לא ילמד עברית, על עוד הוא איננו עולה לארץ ישראל- ישנה סכנה לקיומו הביולוגי של עמנו. לכן, שליחות אדירה היא לבית"ר בתפוצות להחדיר את הצוו: "א"ב"- לימדו עברית. שנית- אנו נקרא לנוער העברי בתפוצות הגולה לשוב ארצה. שלישית- אנו נקרא לו, בבואו אלינו, להתנדב להתנחל על אדמת המולדת. לא נטיל שום שוביניזם במשלוח יד. אין זה נכון- ואנו אומרים זאת בגלוי- כי צעיר עברי יכול לשרת את עמו אך ורק אם הוא מחזיק בידו את המחרשה. היא קדושה ומקודשת. השרות הוא גדול, אבל אין הוא יחידי, ישנם גם שירותים לאומיים אחרים. ואם מישהו מנסה להחדיר את ההכרה כי זה השרות ואין אחר, הוא מחטיא את מטרתו, כי הנוער העברי כולו נקרא למלא חובתו בצבא העברי. ואם הוא משרת בו, הוא עלול כל יום להיקרא לתת את חייו, וידוע כי כאשר הנוער העברי נקרא לסכן את נפשו- גם בימים אלה לא פסה מסורת הגבורה שעברה אלינו מעבר לאופקנו ההיסטורי עד למורדים, לכובשים ולמנצחים- אזי, הוא מסכן את נפשו ונותן את חייו, ללא טענות. וצעיר כזה, המוכן כל רגע כדי לתת את נפשו- היתכן כי יקבל עליו את דין המתחמק, המשתמט? הבל ורעות רוח. אין צורך במונופוליות ובשוביניזם. שום דבר אינו מושג ע"י כפייה שבבוז. שום ציוני לא עלה ארצה משום שמאן דהוא אמר כי ציוני שאיננו עולה איננו ציוני, אלא "ציוניסט". שום צעיר לא התנחל על קרקע המולדת רק משום שמישהו אמר שצעיר אשר איננו מתנחל על הקרקע הוא "קרייריסט". בבוז אין משיגים דבר, בייחוד לא בקרב הנוער העברי. בחינוך, בשכנוע, בהחדרת ההכרה אפשר להשיג את הגדולים בדברים.
לכן, עד בא היום, לשלושה אלה נקרא את הנוער בתפוצת הגולה: ללימוד העברית, לעליה, ולהתנדב להתנחלות.
לכן, עד בא היום, לשלושה אלה נקרא את הנוער בתפוצת הגולה: ללימוד העברית, לעליה, ולהתנדב להתנחלות.
