מנחם בגין ב"קול ישראל": "יורשו של הרצל לרוח יהיה שכנו למנוחת עד באדמת ירושלים"

לפני שבעים ושבע שנים שאל נער בן שבע את אמו: הגם לנו תהיה מלוכה? היא השיבה לו בחיוב, בנוסחה של אם עבריה החיה באהבתה ובאמונתה. ,,מאז לא שאלתי עוד" – כך כתב כעבור יובל שנים האיש שעמד בראש תנועה גוברת לשיבת ציון וחידוש הצבאיות והממלכתיות העברית בימינו. הוא לא שאל: עשה; הוא לא פקפק: האמין.

מפעלי התחיה, להם הקדיש את שנות נעוריו, רבים היו; אולם שניים הם העיקרים בהם. זאב ז'בוטינסקי ראה את עם המכבים מושפל עד דכא בידי כל עריף וקלגס ומגפן; והוא יצא להציל את כבודו מידי משפיליו וממגפי רומסיו. וכפי שיקר היה בעיניו הכבוד היהודי, אשר בלעדיו אין תקומה ואין מלכות, כן קרובה ללבו היתה שפת החזון והנבואה, שפת התוכחה והנחמה, שפת הזעם והחסד, שפת הצדק והמשפט, שפת הקדושה והאהבה, שפת האמונה והתהילה – שפת עבר עתיקת היומין, אשר לתחייתה עמל ולהעשרתה פעל, למען עשותה לא רק לשון מדוברת, אלא כליל תפארת לביטוי היפה, העמוק והנעלה במחשבה וברגש.

הוא היה לוחם – לוחם לחרות עמו, להצלת בניו מידי הקמים עליהם והמסגירים אותם לכלותם, למדינה יהודית לחידוש ימינו כקדם.

לפני עשרים וארבע שנים נעצמו העיניים שהרחיקו לראות יותר מעיני כל איש בדורנו; ונדם הלב שכה אהב את ישראל וכה חרד לגורלו וכה האמין בתקומתו.

זאב ז'בוטינסקי נסתלק מעמנו בנכר, הרחק מן הארץ, עליה חלם כל ימי מלחמת, הרחק מן העם, לו דאג כל לילות נדודיו, תוך השואה, אותה חש, ומפניה הזהיר.

אחר כל אלה, במעשי גאולה ובשנות גורל ובתהפוכות הימים שב זאב ז'בוטינסקי אל עמו ואל ארצו. אכן, אפילו בתולדותיו של עם נצחי אשר עוד בימי גלותו הקדמונית ייחל: שובה ה' את שביתנו – שיבה זו הן מן המופלאות היא, והיינו כחולמים.

הוא ישוב יחד עם רעיתו, עליה אמר באזני תלמידי, כי בבקשו באחד הימים מלים להודות לה, לא מצא ראויות יותר מאלו: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ואנחנו יודעים כי המדבר בו הלך בקוטו (כך במקור – ד.ב) עם עמו למען גאלו יותר מארבעים שנה היה זרוע – מוקשים.