מ. בגין בפתיחת המועצה הארצית של תנועת חרות: מהתגוננות לאופנסיבה מדינית, משתדלנות ערובות – למדיניות בריתות
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ד' טבת התשי"ח, 27 בדצמבר 1957
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
"העובדה המכרעת במצבה המדיני של ישראל, על סף העשור להקמתה... היא בסימן שאלה שהועלה בבירות עולם שונות על אותו חלק של א"י, עליו חלה רבונתנו הלאומית הלכה למעשה... ההצהרות המושמעות חדשים לבקרים מפי שרים, שגרירים, צירים ודוברים רשמיים למיניהם בנוסח הידוע "לא נכנע, לא ניתן, לא נוותר"- אינן מקטינות, אלא להפך, מגדילות את סימן השאלה המרחף... בועידת נאט"ו... נתפרסמה ההודעה הרשמית..: "סקרנו את המצב במזרח התיכון, ובהתאם למטרות השלום של בריתנו אנו מאשרים את תמיכת ממשלותינו בעצמאות ובריבונות של המדינה באיזור זה"... במקום המילה "שלימות", הוכנסה המלה "ריבונות"... אם נזכור כי בכל האזור של המזרח התיכון אין אף מדינה אחת שכלפיה מציגה ממשלה של מדינה אחרת, איזו שהיא, תביעה על שטחה; אם נזכיר שממשלת ישראל בכל 9 שנות קיומה של המדינה, מעולם לא הציגה שום תביעה על חלקי ארץ ישראל מעבר לקווי שביתת הנשק, ואם נזכור שמדינות ערב, בגלוי, בפרהסיה, לא רק מתחנות השידור, לא רק מעל במות הפרלמנטים שלהן, אף מעל במת ארגון האומות המאוחדות, מציגות תביעה טריטוריאלית ברורה לגבי השטח עליו חלה הריבנות הלאומית של ישראל הלכה למעשה. אם נזכור את כל העובדות האלה- לא נוכל בשום פנים ואופן להתעלם מן העובדה שמחיקת המילה "שלימות" והכנסת המלה "ריבונות", פירושה שגם בועידה הזו של נאט"ו, התבלט הרצון לא לקבוע את העמדה כלפי מה שנקרא בישראל מעל הבמות הרשמיות "השלמות הטריטוריאלית של מדינת ישראל".
"הוכח יותר מאשר פעם אחת כי אם העם הזה מתלכד, מתאחד ומגלה נכונות להתנגדות- הרי הלחץ של צרים, זדים, אויבים ושוחרי רעתנו- ברגע האחרון מושב אחורה".
"זה 9 שנים, כמעט מדי יום ביומו, בודאי מזה שנה בשנה, חוזרת ממשלת ישראל על בקשה חד צדדית כלפי אויביה- הבו ונעשה שלום. בבירות האויב דרישה חד צדדית זו מתפרשת כאות לחולשה; בבירות העולם, כאשר דרישה חד צדדית זו חוזרת ונשמעת, באה התגובה המיידית: "אם אתם רוצים בשלום, אם אתם מוכנים 9 שנים, אף על פי שידכם המושטת אינה נלחצת ע"י הצד השני, לחזור על התביעה הזאת לשלום, הבו, הוכיחו את נכונותכם לעשות שלום, שלמו מחיר עבור השלום"".
"המדיניות הרשמית כפי שנקבעה ב6 השנים האחרונות היא בפניה למעצמות שונות, ובייחוד למעצמה האדירה של ארה"ב: "תנו לנו ערובה" למה שהם קוראים מעל הבמות הרשמיות "גבולותיה של מדינת ישראל". אם אומה שיש לה אויבים מבקשת מאומה שלישית ערובה נגד אויביה, אומרת לה האומה השלישית: "כדי שתוכלי לקבל את הערובה עליך לעשות פשרה, עליך ללכת כברת דרך כלפי אלה שמציגים כלפיך תביעות, אם תוכיחי את רצונך, אם תעשי את הפשרה, אם תביעי את הסכמתך לאותה פשרה, אנו נחשוב על הערובה". התשובה הזאת נתנה ע"י ממשלת וושינגטון הלוך והנתן ואף על פי כן חוזרת ונשנית הבקשה לערובה חד צדדית והתוצאה היא בלתי נמנעת, לאמור- "עשו פשרה"."
"... דוברי הממשלה הרשמיים, לאחר שחרור עזה בידי צבאנו, הצהירו שעזה היא חלק משוחרר מן המולדת, אח"כ הצהירו שאנו לעולם לא נעזוב את עזה, אח"כ הצהירו שהאויב לעולם לא ישוב לעזה. ולבסוף, אחרי כל ה"לאו'ים"- "בשום פנים ואופן לא נעזוב את החלק המשוחרר של המולדת". בכל אופן נטשנו את הלחק המשוחרר של המולדת והאויב הפולש חזר וכבש אותה.
אינני רוצה לומר היום שה"לאו" האחרון שהושמע בירושלים, בוואשינגטון, בפריס ובלונדון... איננו רציני... אולם איננו יכולים להתעלם מן הרושם הפסיכולוגי העמוק שה"לאוים" שהושמעו רק לפני שנה- כולם הפכו ל"הנים". העולם למד משהו, כאשר הוא שמע מפי ראש הממשלה דהיום או מפי חבריו "לא, לא ולא"- העולם למד כי אחרי שלוש פעמים "לא" אפשר בכל זאת ע"י לחץ להגיע ולשמוע מפיהם את ה"הן", ולכן אין זה מקרה שעל אף כל ההודעות הרשמיות "לא ניתן, לא נכנע, לא נוותר"- עדיין מרחף סימן שאלה מעל שטחה לש מדינת ישראל ובבירות העולם אומריהם דובריהן:" "יבא זמן ונחדש את הלחץ על מדינת ישראל".
בפרק הראשון של יחסי חוץ והוא ,,היחסים ביננו לבין אויבינו" אנו מציעים קודם כל לשים קץ לבקשות חד-צדדיות לשלום. רבותי, רק זו האומה מבקשת באורח חד-צדדי שלום שהוכתה בשדה הקרב, ואין לה כח לעמוד בפני לחץ אויביה. כלום זה המצב בישראל? אומה שניצחה את משעבדיה ואויביה בשדה הקרב - משום מה היא צריכה להתחנן, משום מה היא צריכה לחזור ולבקש ללא הרף, ולאחר כל הנזיפות שהיא מקבלת מהצד השני, את השלום? להיפך: על ישראל להבחין בין חוזה שלום לבין יחסי שלום. ועל ישראל להבהיר בגלוי מה הם התנאים שהיא מציגה לחוזה שלום. איננו חייבים לבקש באורח חד צדדי וללא כל תנאי- שלום. אנו יכולים להכריז באזני העולם כולו: עם ישראל יהיה מוכן לחתום עם מדינות ערב על חוזה שלום, אבל יש לעם ישראל תנאים לחתימת חוזה שלום עם אויביו. ואלה התנאים לחוזה שלום כתוב וחתום בין ישראל לבין מדינות ערב:
א. הוצאת כל החילות הזרים או פירוקם משטחה ההיסטורי של ארץ ישראל מערבה ומזרחה לירדן.
ב. הכרה בארץ ישראל המאוחדת כמדינה עברית.
ג. תשלום פיצויי מלחמה.
ד. החזרת ערכו של רכוש היהודים שנשדד...
על ישראל להוסיף ולהסביר כי חוזה שלום שיחתם בין עמנו לבין עמי ערב בתנאים אלה, פירושו גם פתרון לבעיית הבורחים הערביים. בעיה זו היא רצינית, ואנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בשום פנים ואופן לא נתעלם גם מערכה האנושי. היום- כלפי בעיה זו ניתנים שני "לאוים". ישראל אומרת- לא, לא נחזיר את הבורחים. אנו חושבים שה"לאו" הזה הוא מוצדק... ישראל בשטחה זה איננה יכולה להחזיר את הבורחים הערביים- ה"לאו" שלה הוא מוצדק. מדינות ערב, אף הן משיבות ב"לאו" לבעיה הזאת. הן יכולות לפתור אותה ללא קושי ללא סיבוכים, אבל בגלל המטרות המדיניות שלהן, אף הם אומרים "לאו", לא נפתור את הבעיה הזאת. היכן תמצא בעיית הבורחים הערביים את פתרונה, אם התשובה הניתנת לגביה היא בבחינת שני "לאוים"? היכן הפתרון האמיתי, החיובי? ועלינו להשמיע אזהרה שלא זמן רב תוכל להסתפק ישראל רק בלאו... הפתרון הוא באיחודה מחדש של ארץ ישראל, באחוד זה ובחוזה שלום שייחתם בתנאים אלה יש פתרון מלא, חיובי, אמיתי, קונסטרוקטיבי לבעיית הבורחים הערביים.
אלה התנאים שלפי הערכתנו חייבת ישראל להציג בפני כל אומות העולם כתנאים לחוזה שלום עם מדינות ערב. אבל אם מדינות ערב אינן מוכנות לכרות עם ישראל חוזה שלום, עוד לא נפתרה עצם בעיית השלום, כי מלבד חוזה שלום יש בעולם מושג של יחסי שלום. העולם יודע עמים שניהלו מלחמות במשך שנים רבות ולא הגיעו עדיין לכריתת חוזה שלום, אף על פי כן, היו קיימים ביניהם יחסי שלום. ואם חוזה שלום איננו אפשרי בזמן הנראה לעין, אנו מציעים שישראל תדרוש ותבהיר מה הם יחסי שלום במקום חוזה שלום. אולי המושג "תנאים" ליחסי שלום, איננו הולם, מוטב להשתמש במושג "מהות", מהי מהותם של יחסי שלום:
א. ביטול מצב המלחמה.
ב. הימנעות מוחלטת מכל התקפות.
ג. לא איומי מלחמה ולא הכנות למלחמה.
ד. ביטול החרם הכלכלי והמצור ביבשה ובים.
אנו משוכנעים שלא ימצא איש אחד בעולם שלא יסכים כי דברים אלה הם מהותם האמיתית של המושג "יחסי שלום" ואנו חוזרים ואומרים- אם מדינות ערב מסרבות לחתום, על פי התנאים שאנו הצגנו "חוזה שלום", יש להם ברירה לקיים עם ישראל יחסי שלום, הלכה למעשה, ע"פ מהות זו. אם מדינות ערב תסכמנה לקיים יחסי שלום, אז יהיו יחסי שלום בינן לבין מדינת ישראל. אנו לא נוותר בשום תנאים על זכותו של עמנו על ארצו מולדתו השלמה, אבל אם מדינות ערב תקיימנה יחסי שלום, הרי נשאף להגשמת זכות זו בדרכי שלום. לעומת זאת, אם מדינות ערב מצד אחד מסרבות לחתום על חוזה שלום, ומאידך גיסא מסרבות לקיים יחסי לשום, אלא מקיימות מצב מלחמה, עורכות התקפות על מדינת ישראל, מאיימות במלחמת הכחדה, עורכות הכנות למלחמת השמדה, מקיימות חרם כלכלי, מקיימות מצור ביבשה ובים- אזי עולה לעיני העולם כולו הבעיה המוסרית הגדולה של זכות ההגנה העצמית. כדי להבהיר בעיה זו , אל לנו להשתמש בהלכות; מוטב להתבונן בניסיונות... לפחות נלמד מהנסיון: הן איש איננו יודע מה ילד יום, לכן אנו תובעים – בהעדר חוזה שלום, בהעדר יחסי שלום ובתוך קיום רשמי של מצב מלחמה, בתוך אימים רשמיים של הכחדה, תסביר ישראל הלוך והסבר את המהות האמיתית, של הזכות המקודשת של ההגנה העצמית, לאמור – היא כוללת גם יוזמה הגנתית... השיטה השניה המוצעה לנו קראתיה: ,,שתדלנות-של ערובות". לפני שאומר משהו הן על ערובות והן על בריתות, הריני רוצה להסביר לידידים וליריבים גם יחד, כי לפי הערכתנו אין לישראל שום ערובה חיצונית. ערובתה היא לא ,,בערובה" ואף לא בברית. בכל הפשטות ובכל האמונה, כאחד מתלמידיו שלזאב ז'בוטינסקי, אומר היום לפני המועצה ולפני עם ועדה: יש למדינת ישראל ערובה אחת. היא כפולה, והיא אחת. וזאת ערובתה של מדינת ישראל: א) האמונה בהשגחה העליונה; ב)צבא ישראל. ואין שום ערובה אחרת. אולם, המדיניות הרשמית כפי שהיא מתנהלת זה למעלה משש שנים, ניצבת על שתדלנות של ערובות... מה ההבדל בין ערובה לבין ברית. ערובה הריהי מעשה חד צדדי של מדינה, הריהי בבחינת חסות, והנותן יכול לקחת. אין פה יסוד של אינטרס משותף. יש פה הסברה של מצב חמור ומסוכן לאומה קטנה המבקשת לחסות בצל אומה גדולה. השתדלנות הזו של ערובות איננה מגדילה את בטחון ישראל, להיפך, היא מחלישה אותו. כי היא מתפרשת כאות חולשה, בבירות האויב ובבירות העולם. וכפי שכבר הוכחנו, התוצאה הבלתי נמנעת של בקשת ערובה כזאת, היא הלחץ לעשות מה שנקרא "פשרה טריטוריאלית".
א. הוצאת כל החילות הזרים או פירוקם משטחה ההיסטורי של ארץ ישראל מערבה ומזרחה לירדן.
ב. הכרה בארץ ישראל המאוחדת כמדינה עברית.
ג. תשלום פיצויי מלחמה.
ד. החזרת ערכו של רכוש היהודים שנשדד...
על ישראל להוסיף ולהסביר כי חוזה שלום שיחתם בין עמנו לבין עמי ערב בתנאים אלה, פירושו גם פתרון לבעיית הבורחים הערביים. בעיה זו היא רצינית, ואנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בשום פנים ואופן לא נתעלם גם מערכה האנושי. היום- כלפי בעיה זו ניתנים שני "לאוים". ישראל אומרת- לא, לא נחזיר את הבורחים. אנו חושבים שה"לאו" הזה הוא מוצדק... ישראל בשטחה זה איננה יכולה להחזיר את הבורחים הערביים- ה"לאו" שלה הוא מוצדק. מדינות ערב, אף הן משיבות ב"לאו" לבעיה הזאת. הן יכולות לפתור אותה ללא קושי ללא סיבוכים, אבל בגלל המטרות המדיניות שלהן, אף הם אומרים "לאו", לא נפתור את הבעיה הזאת. היכן תמצא בעיית הבורחים הערביים את פתרונה, אם התשובה הניתנת לגביה היא בבחינת שני "לאוים"? היכן הפתרון האמיתי, החיובי? ועלינו להשמיע אזהרה שלא זמן רב תוכל להסתפק ישראל רק בלאו... הפתרון הוא באיחודה מחדש של ארץ ישראל, באחוד זה ובחוזה שלום שייחתם בתנאים אלה יש פתרון מלא, חיובי, אמיתי, קונסטרוקטיבי לבעיית הבורחים הערביים.
אלה התנאים שלפי הערכתנו חייבת ישראל להציג בפני כל אומות העולם כתנאים לחוזה שלום עם מדינות ערב. אבל אם מדינות ערב אינן מוכנות לכרות עם ישראל חוזה שלום, עוד לא נפתרה עצם בעיית השלום, כי מלבד חוזה שלום יש בעולם מושג של יחסי שלום. העולם יודע עמים שניהלו מלחמות במשך שנים רבות ולא הגיעו עדיין לכריתת חוזה שלום, אף על פי כן, היו קיימים ביניהם יחסי שלום. ואם חוזה שלום איננו אפשרי בזמן הנראה לעין, אנו מציעים שישראל תדרוש ותבהיר מה הם יחסי שלום במקום חוזה שלום. אולי המושג "תנאים" ליחסי שלום, איננו הולם, מוטב להשתמש במושג "מהות", מהי מהותם של יחסי שלום:
א. ביטול מצב המלחמה.
ב. הימנעות מוחלטת מכל התקפות.
ג. לא איומי מלחמה ולא הכנות למלחמה.
ד. ביטול החרם הכלכלי והמצור ביבשה ובים.
אנו משוכנעים שלא ימצא איש אחד בעולם שלא יסכים כי דברים אלה הם מהותם האמיתית של המושג "יחסי שלום" ואנו חוזרים ואומרים- אם מדינות ערב מסרבות לחתום, על פי התנאים שאנו הצגנו "חוזה שלום", יש להם ברירה לקיים עם ישראל יחסי שלום, הלכה למעשה, ע"פ מהות זו. אם מדינות ערב תסכמנה לקיים יחסי שלום, אז יהיו יחסי שלום בינן לבין מדינת ישראל. אנו לא נוותר בשום תנאים על זכותו של עמנו על ארצו מולדתו השלמה, אבל אם מדינות ערב תקיימנה יחסי שלום, הרי נשאף להגשמת זכות זו בדרכי שלום. לעומת זאת, אם מדינות ערב מצד אחד מסרבות לחתום על חוזה שלום, ומאידך גיסא מסרבות לקיים יחסי לשום, אלא מקיימות מצב מלחמה, עורכות התקפות על מדינת ישראל, מאיימות במלחמת הכחדה, עורכות הכנות למלחמת השמדה, מקיימות חרם כלכלי, מקיימות מצור ביבשה ובים- אזי עולה לעיני העולם כולו הבעיה המוסרית הגדולה של זכות ההגנה העצמית. כדי להבהיר בעיה זו , אל לנו להשתמש בהלכות; מוטב להתבונן בניסיונות... לפחות נלמד מהנסיון: הן איש איננו יודע מה ילד יום, לכן אנו תובעים – בהעדר חוזה שלום, בהעדר יחסי שלום ובתוך קיום רשמי של מצב מלחמה, בתוך אימים רשמיים של הכחדה, תסביר ישראל הלוך והסבר את המהות האמיתית, של הזכות המקודשת של ההגנה העצמית, לאמור – היא כוללת גם יוזמה הגנתית... השיטה השניה המוצעה לנו קראתיה: ,,שתדלנות-של ערובות". לפני שאומר משהו הן על ערובות והן על בריתות, הריני רוצה להסביר לידידים וליריבים גם יחד, כי לפי הערכתנו אין לישראל שום ערובה חיצונית. ערובתה היא לא ,,בערובה" ואף לא בברית. בכל הפשטות ובכל האמונה, כאחד מתלמידיו שלזאב ז'בוטינסקי, אומר היום לפני המועצה ולפני עם ועדה: יש למדינת ישראל ערובה אחת. היא כפולה, והיא אחת. וזאת ערובתה של מדינת ישראל: א) האמונה בהשגחה העליונה; ב)צבא ישראל. ואין שום ערובה אחרת. אולם, המדיניות הרשמית כפי שהיא מתנהלת זה למעלה משש שנים, ניצבת על שתדלנות של ערובות... מה ההבדל בין ערובה לבין ברית. ערובה הריהי מעשה חד צדדי של מדינה, הריהי בבחינת חסות, והנותן יכול לקחת. אין פה יסוד של אינטרס משותף. יש פה הסברה של מצב חמור ומסוכן לאומה קטנה המבקשת לחסות בצל אומה גדולה. השתדלנות הזו של ערובות איננה מגדילה את בטחון ישראל, להיפך, היא מחלישה אותו. כי היא מתפרשת כאות חולשה, בבירות האויב ובבירות העולם. וכפי שכבר הוכחנו, התוצאה הבלתי נמנעת של בקשת ערובה כזאת, היא הלחץ לעשות מה שנקרא "פשרה טריטוריאלית".
במקום ניטרליות שאינה קיימת; במקום שתדלנות של ערובות, אנו מציעים לעם מדיניות של בריתות. אין זה נכון שעם ישראל מוכרח לעמוד לבדו מול כל אויביו... לעם ישראל יכולים להיות בעלי-ברית. איננו עם בעל מדינה גדולה, אבל איננו גורם מבוטל במזרח התיכון, הוכחנו את יכולתנו, ובגלל זה יש עמים שעמם יש לנו אינטרס משותף, ועל בסיס האינטרס המשותף והקמתו אפשר לבנות ברית. וזהו ההבדל: ערובה היא חד-צדדית; ברית היא – הדדית..."
אם (מפלגות שונות)... מציעות ניטרליות, מיד עולה לנגד עינינו האמרה השבדית, המפורסמת מימי מלחמת העולם הראשונה. השבדים היו נוהגים לומר אז: "חשוב מאד להיות נייטרלי; עוד יותר חשוב לדעת לאיזה צד להיות נייטרלי".
מדינת ישראל אינה יכולה להיות נייטרלית. זוהי האמת לאמיתה, בכל פשטותה. מדינתנו מוקפת אויבים. מדינתנו חייבת לבקש בעלי ברית.
המצב האיסטרטגי נשתנה מיסודו, באורח פתאומי, במשך החדשים האחרונים. עד לפני מספר חדשים, עד לפני הגילוי, שיש בידי המדענים הרוסיים להעלות לחלל כלי מסוים היכול להסתובב או לרוץ במהירות של עשרות אלפים ק"מ בשעה – הייתה אמריקה מעבר לאוקיינוס, המגן, אולי לא היחידי אבל המכריע, של כל אירופה. היום נהייתה אירופה הקו הראשון של ההגנה... וההכרה הזאת חלה לא רק על אירופה אלא על חלקי-עולם שונים אשר בלעדיהם העם האמריקאי איננו יכול עוד להיות בטוח בעצם קיומו. זוהי ראשית שינוי הערכים בדעת הקהל האמריקאית. יתכן שראש הממשלה דהיום אינו מעריך את הגורם הזה, את דעת הקהל באמריקה – ואין להתפלא. הוא רגיל שלא להתחשב בדעת הקהל, והוא סובר שאיש אינו מתחשב בה. אבל באמריקה, וגם אצל עמים חופשיים אחרים, דעת הקהל היא גורם מדיני מובהק, לא מופשט, ממשי. ולכן אפילו אין ממשלה זו של ארה"ב נוטה להכרה של האינטרס המשותף המכריע במזרח התיכון, בין העם החופשי הזה, העם העברי, שהחליט לחיות וגמר אומר לחיות כעם חופשי, ובין העם האמריקאי – יכול לבוא יום, והוא אולי אינו רחוק, כשהכרה זו, כתוצאה של השפעת דעת הקהל, תחדור גם לחוגים הרשמיים, הן בסנט, הן בבית הנבחרים, אף בממשלה. שינויים יסודיים ביותר עלולים לחול באמריקה במשך השנתיים הקרובות. ועלינו להיות מוכנים לקראת השינויים האלה. ועל כן עלינו להעלות גם את הרעיון של ברית – לא של ערובה אלא של ברית הדדית – בין המדינה הקטנה, האומה האמיצה של ישראל, לבין ארצות הברית...
"אם מותר לי לבטא דעה אישית ביחס למאורע כל כך כביר (- מלחמת עולם שלישית)- אעשה זאת ואומר שאין שום יסוד לבהלה מלחמתית. לא תפרוץ שום מלחמת עולם כללית: ייתכנו דווקא מלחמות קטנות. לא יהיה שימוש באותם כלי ההשמדה של האנושות כולה: ייתכן שימוש דווקא בנשק הקרוי "קונבנציונאלי". אולם, כמובן, כל איש יכול לטעות. אני סובר שדעה כזאת אין סכנה רבה להשמיע אותה. כי אם יתברר שבטעות היה יסודה- הרי כבר לא ישאר אף אחד כדי להוכיח את הטעות. אפשר אפוא גם להביע דעה כזאת".
"מוסר האומה הוא גורם בבטחונה... מומחים... גדולים... קבעו כי הגורם הזה הנקרא "מוראל" אינו כלל גורם מופשט במערכות בטחון. הוא גורם ממשי ביותר. בתנאים מסוימים הוא הגורם המכריע במערכות בטחון."
המלחמה עוברת, עמים צריכים לדעת ללחוץ ידיים. אחרי מלחמה בא שלום: אחרי שלום יכולה לבוא ידידות – בתנאי שתהיה הדדית. הרי יש מלחמה בינינו לבין מדינו ערב. הן רוצות להשמיד אותנו. אנו לא רוצים בהשמדתם של עמי ערב; אנו נושאים להם את בשורת השלום והשחרור והקדמה. אבל אמרנו גם לערבים: אם תרצו יחסי שלום – יהיו יחסי שלום, הייתה מלחמה, ועדיין נמשכת המלחמה, ועלולה להיות מלחמה. ובכל זאת – יש תמיד נכונות לשלום אמת
בטחון האומה, חירותה, שלומה ועתידה - אלה ערכים למענם נלחמו ולמענם אנו חיים. לקראת ימים אלה נלך בלב בוטח ואנו מאמינים כי בעזרת השם העלה נעלה את העם כולו על דרך המוארת בכוכב הכוכבים. הוא המאור הגדול, הגנוז והגלוי של חזון הגאולה השלמה
