חזון חברתי וקידמה אנושית

שואלים אותנו, את אנשי תנועת החרות, את תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, מהו חזונכם החברתי? ומקשים עלינו: איך תשאו את דבר הצדק החברתי אם אינכם סוציאליסטים... אם ימין מזוהה עם גזען בדרומה של אמריקה המוכן לרצוח כושי, משום שהוא דורש את זכויותיו, ועל ידי הפעלת הקו קלוכס קלן, ומולו ניצב מי שדורש לא רק את האמונה וההלכה אלא את הגשמתה במציאות, שכל האנשים נולדו שווים, ככתוב בהצהרת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה – ימין כזה הוא ריאקציה ושמאל כזה הוא קידמה.

אבל במונחים ובמושגים אנושיים יש תהפוכות. אם שמאל מייצג משטר שבו הפועל בבית חרושת נעשה "Fabricae Adscriptuscii" כפי שהיה בימי הביניים האיכר Glebae Adscriptus; אם אין הוא רשאי לעזוב את המפעל שבו הוא מועסק כדי לבקש עבודה טובה יותר, לו ולבני ביתו, ואם בעזבו את המפעל הזה הוא עלול להיות לא רק מורעב אלא גם מוכנס לבית סוהר ושלוח למחנה ריכוז; אם שמאל מייצג משטר בו שום פועל אינו זכאי להשתמש בנשק הניתן לו מאז הוא החל להתאגד, להניח את כלי העבודה בשעת דחק ולבקש ולדרוש הטבת תנאי העבודה ותנאי שכרו ואם הוא ינסה להכריז על שביתה כזאת, גורלו שנים רבות בבית סוהר או יסורים במחנה ריכוז אי שם באיזור הסוב-ארקטי; אם שמאל מייצג משטר אשר בו אותה קבוצת אנשים נותנת, כביכול, פרנסה ויכולה לשלול אותה, והיא יכול הלתת לך חופשי ברחוב והיא יכולה לשלול ממך את חרותך האישית, כלומר, השילוב הנורא ביותר, האפשרי ביחסים בין בני אדם, של המפרנס והשליט, שילוב אשר ג'פרסון בהזהירו מפני מתן כלים מסוכנים בידי שליטים, בין אם הם מחוקקים ובין אם הם מבצעים, מעולם לא העלנו על דעתו; אם שמאל אלול לייצג משטר שבו האדם אחוז פחדים ואם הוא נאסר לא עורך-דין יעמוד לימינו ולא מפחתו תדע מקומו; אם שמאל פירושו משטר שבו חלוקת ההכנסה הלאומית מתחילה מנקודה עליונה בפירמידה עד לידי מותרות, ומסתיימת ברעב, יחפנות, בחוסר גג, בחיים של מספר משפחות בחדר אחד – אם זהו שמאל, הרי הוא הריאקציה בימינו.

יבושו ויכלמו כל אנשי השיגרה המחשבתית, וכל אנשי הקללה הציבורית, המנסים לזהות לוחמי חופש בישראל, אנשים אשר קמו להלחם למען חרות האדם ולמען כבדו האדם, אנשים אשר סכנו את נפשותיהם, כדי להוציא עם לא רק משועבד אלא גם מושמד מתחום דמים לתת לו סטטוס של עם בן חורין, ולתת מופת לאחרים לאיך להלחם על זכות, על חרות, על כבוד, על כל אותם ערכים אנושיים העושים את החיים כדאיים לחיותם – יבושו ויכלמו כל אלה אשר על ידי האינסנואציה "הימנית" מנסים לזהות אנשים כאלה עם גזענים בדרומה של אמריקה, או עם חוליגנים גזעניים באנגליה או עם כל מי שמייצג את הנסיגה האיומה של האדם לעבר המערה המוסרית ממנה יצא בעיקר ביום בו עמנו שמע את הבשורה: כי לא אתם עבדים ולא עבדים לעבדים, עד אשר תורה אלוהית, נצחית, עברית, אנושית זאת מצאה את ביטויה בשיר המהפכה האדיר לנשק אזרחים, יום התהילה הגיע- נגדנו העריצות...השאלה, איפוא, איננה של התו המלאכותי, האווילי, חסר כל תוכן, של ימין ושמאל ואנו העבר נתבונן בשאלה – האם חזונה החברתי של תנועת ז'בוטינסקי מקדם את אומה ואולי על ידה גם עמים אחרים, אם לאו.

עובדה, המוכחת היום על ידי כל, כי מארכס טעה בהתנבאות המכרעת שלו, לאמור, שהמהפכה תקום בארצות המפותחות. אנו בדורנו ראינו שבשום ארץ מפותחת לא היתה מהפכה סוציאליסטית או קומוניסטית, אלא רק בארצות שבהן היו תהומות חברתיות. כלומר, מצד אח רעב, ייחף, חוסר קורת גג מצד שני, ארמונות.

הסוציאליזם המרכסיסטי פסק להיות נושא קידמה והיה בימינו לנושא ריאקציה: המפלגה הסוציאליסטית הגדולה של בריטניה הגיעה למסקנה שאותו סוציאליזם, אשר היא הטיפה לו במשך עשרות בשנים נעשה ריאקציוני ומזיק. מספר מפעלים – כך הם אומרים – יש לרשתם, או כמקובל לומר, להלאימם למשל, הפלדה, הרכבת ועוד, אבל לאאת כל המפעלים, שרבים מהם צריך להשאיר בידיים פרטיות, על פי ההכרה, בוודאי, כי אם המפרנס יהיה השליט או להיפך, מתה חרות האדם. והם מחקו, אחרי ויכוח נוקב את סעיף 4 המפורסם בתכנית, כפי שנכתב על ידי סידני וואב.

נקודת המוצא: מינימום של אמצעים: עתה נשתדל להשיב לשאלה – מהו חזוננו החברתי. עלינו, קודם כל, לקבוע את נקודת המוצא. היו ימים בהם האדם החל מאפס אמצעים... הם החלו מאפס אמצעים. משנולדו, לאבותיהם ולהם לא היה מינימום של קיום, לא במעון לא במזון, לא במרפא, לא במלבוש, גם לא בהשכלה. ומאותו אפס אמצעים היה עליהם להתחיל את חייהם ולטפס ולהשיג ולעלות ולבנות בית ולהתקדם. רבים מהם מילאו בתי כלא. רבים מהם נהרגו בגלל תנאי עבודה מתחת לכל ביקרות של מפקח ממשלתי, רבים מהם סבלו כל ימי חייהם את כל חרפות אנוש, רבים מהם היו מוכי שחין. רק מעטים מהם מתוך הרבים, עם מאמצים עליונים, הגיעו לדרגת חיים של אדם תרבותי.

הימים ההם חלפו לבלי שוב. אין היום, על פי חזוננו החברתי, יכול האדם להתחיל מאפס אמצעים. הוא חייב להתחיל – ולכך צריכה לדאוג החברה – ממינימום של אמצעים. ככתוב היום במגילת זכויות האדם האוניברסאלית, לכל אדם הזכות לרמת חיים הולמת את בריאותו ורווחתו שלו ושל בני משפחתו, לרבות מזון, מעון, מלבוש, ריפוי ושירותים סוציאליים הכרחיים. והזכות לביטוח במקרה של אבטלה, מחלה, אלמנות, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שהן מחוץ לשליטתו. זהו סעיף 25 להצהרה, ואילו סעיף 26 אומר: לכל אדם הזכות להשכלה. זוהי ההצהרה שניתנה בשם האנשות כולה ב-10 בדצמבר 1948. והלא אלה הם בדיוק חמשת המ"מים שנקבעו לפני שלושים שנה ומעלה על ידי אבינו, מורנו ורבנו, זאב ז'בוטינסקי.

גם אדם שאינו סוציאליסט רוצה בצדק סוציאלי: הסוציאליסטים הם אנשים מאוד נבונים. הם אינם יכולים להעלות על הדעת, שאדם, שאיננו סוציאליסטי רוצה בצדק חברתי, שואף אליו ומאמין בו... אשר אנשים שמעולם לא רצו להיות סוציאליסטים, אבל בכל מאודם ובכל נפשם, משחר נעוריהם, ובעיקר בהיותם בני ישראל, מאמינים בצדק ובכבודו של האדם ובתנאי קיום לעובד שהודות להם יוכלו להיות הוא ובני ביתו בני תרבות בכל – אם אנשים כאלה אומרים: תנאי עבודה הוגנים, שכר הוגן, שעות עבודה מקובלות וסבירות וגם מנוחה, ככתוב שוב במגילת זכויות האדם: - סעיף 24: לכל אדם הזכות למנוחה ונופש, לרבת הגלה סבירה של שעות העבודה וחופש, מפרק לפרק; בתשלום – הרי זה נקרא דמגוגיה סוציאלית. לא נתרשם מן התוארים החמודים האלה... ראשיתו של הצדק החברתי כפי שאנו מאמינים בו – לא אפס-אמצעים, אלא מינמום-אמצעים שיינתן כרגיל כפרי עבודה של מאמץ. עבודה ראויה לשמה. ובמקרים שהם מחוץ ליכולת ההכרעה של האיש, כמו אבטלה, כמו חולי, כמו אלמנות, כמו יתמות – בכל המקרים האלה לכל אדם ואדם במידנה, הרוצה להקים חברה צודק, יינתן אותו מינימום הוגן של אמצעי קיום, לבל לא יהיה עוד איש חסר גג, יחף, רעב, קרוע, בלוי, חסר השכלה וחסר יכולת קיום.

אנו איננו רוצים בשום פער. אנו מאמינים שחזון של צדק חברתי, משהונח יסודו – מינימום של אמצעי קיום לכל – הרי הוא מתבטא בתהליך מתמיד של התקרבות קצוות, ולא בפער, אלא שהכוון לא יהיה למטה כי אם למעלה. לא פער אלא הפרשיות, בהפרשיות כזאת יש צדק. אדם הנותן מאמץ מול אדם מתעצל; אדם היכול בכשרונו לקדם לא רק את בני ביתו אלא גם את בני עמו, את בני מחוזו, את תושבי מדינתו או תושבי איזורו, ואולי גם את האנושות כולה. כמו שנמצאו מיטיביה מדור לדור – לאיש הנותן את המאמץ והמקדם יינתן הפרש סביר לטובה באמצעי קיום. ראשית, כאמור, זה צודק. שנית, זהו הדבר היחידי שיקדם את האנשות כולה. אך אם שכר אחד יינתן למתאמץ ולמתעצל – הכל יהפכו למתעצלים. לא יהיה כדאי להתאמץ, והאנושות תחיה בסטגנציה ואולי תשוב אחור. על אותו יסוד של מינימום אמצעי קיום לכל, משתבנה ההפרשיות על פי מאמץ וכשרון, לא רק שייעשה צדק תקופה ויהיה לפנינו סולם שבו יהיו עולים בלבד ולא יורדים, אבל בתחתית הסולם הזה לא יהיה עוד איש חסר חמשת המ"מים.

היסוד השלישי הרי היא העבודה עצמה. היו ימים שבהם עבודה היתה מפרכת ואינה מפרנסת. אנו מאמינים בעבודה מפרנסת שאינה מפרכת... ואכן, בתקופתנו יתכן להשיג את העבודה המפרנסת שאיננה מפרכת. אין זה חלום. אין זו אוטופיה. זאת מציאות הניתנת על ידי אותה מתנת אלוהים, המח האנושי. באמריקה, כתוצאה מהפעלת הטכנולוגיה החדישה, הוכח שכאשר נוצרה מכונה אחת על אלפים של חלקים וחלקיקים, בכל התהליך האדיר הזה של הייצור לא נגעה ידו של אדם אחד, הכל נעשה במכונה. פירוש הדבר, שעל ידי האוטומציה ועל ידי המדע ועל ידי הידע ועל ידי הטכנולוגיה – האנושותכולה, ובעיקר העמים שנתברכו בתכונות אלה, יכולה התקופה הזאת, במהרה בימינו, להגיע למצב שבו האדם ישתחרר מן הפרך, הוא יפרנס את עצמו בכבוד ולא יהיה עוד לא רק עבד לעבד, גם לא עבד למכונה.

מצבנו אינו שונה מבחינה זו. גם מולנו אוייבים הרוצים להכריתנו, ובראשם אויב המזכיר בשיטותיו ביחוד כלפינו, את האויב-המשמיד ההוא. לכן, בחולמנו על הגשמת חזוננו החברתי, בשואפנו אל הגשמתו, כעשותנו מאמץ יומיומי כדי לקרבו – לעולם לא נשכח, למען עמנו, למען ארצנו ולמען כל האנשים והעובדים, הזקנים והילדים והנשים מהם הוא מורכב, את העויינות מסביב ואת התקופה בה אנו חיים, לא ניתן להם להשיג יתרון מבחינת כושר הייצור והתקדמות ביחס לכוחנו, לגבי עמנו, יתרון העלול לקבוע את גורלנו את עתידנו. אבל שעות העבודה הן חלק של חזון הקידמה האנושית... וכאשר הרצל, בהתייחדו עם עצמו, כתב את דבר החזון ביחס למדינת היהודים שתקום, באותו היום עצמו הוא כתב: "יום עבודה של שבע שעות"! ברבות הימים יהיה עוד יום עבודה של פחות שעות.

וכאשר האדם יזכה לעבודת יום מקוצרת מ-8 ועד 7 ועד 6 שעות, תקום בוודאי בעיה חדשה באנושות – מה עושים עם הזמן החופשי. בעיה זאת כבר קיימת, ביחוד בארצות בהן ישנם 5 ימי עבוד בלבד... אבותינו, אשר מפרי מוחם האנושות חיה עד עצם היום הזה, אמרו: הבטלה מעבירה על הדעת. והכוונה היא לא לזמן של בטלה אלא לזמן של מנוחה, של נופש. ומבחינה זאת אולי עמנו יכול לתת דוגמה לכל עמי תבל, כפי שחזו הרצל וז'בוטינסקי. איך? לאחר מותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר של ארצות הברית, פליכס פרנקפוטר, כתב עתון אמריקאי גדול, כי השופט והמשפטן המזהיר הזה היתה בו תכונת היהדות העתיקה, ללמוד לשם לימוד. אכן, זוהי תכונת היהודים מימי קדם, הם יצרו את המושג של תורה לשמה. תלמוד לשם תלמוד. התבוננות בגורלו של האדם, נסיון הזדהות עם הנצוח, מחשבה על מה שיהיה לאחר מכן. ואם אנו נחדיר את ההכרה שלא בטלה מצפה לאנוש אשר יזכה לעבודת יום יותר ויותר מקוצרת על ידי הפעלת המח, על ידי הידע, האוטומציה והמדע. אלא שהוא ילמד, חלק ניכר מזמנו החופשי יתן להתבוננות, לחוכמת האדם והעמקתה – הרי לא יווצרו עוד יחסים של אדם לאדם זאב ברחובות קריה, בדרכים, בגנים, ולשפת הים. לא ביטניקים דרושים לנו, לא "המודס" ה"רוקטס" כמו באנגליה ולא התופעה של פשיעת נעורים של "בני טובים" שאין להם מה לעשות עם זמנם ומשום כך הם מתנפלים על עוברי אורח ומוציאים מהאדם את החייתיות במקום לבטא בו את האנושיות. זאת התקופה שבה האדם יכול פחות לעמול למען פרנסתו ועלול יותר לפגוע ברעהו, במקום שיהא להיפך, - יאהב את רעהו ויסעדהו. מבחינה זאת, אנו בני ישראל, על סמך המסורת העתיקה של תורה לשמה, יכולים לתת דוגמה לאנושות כולה. עבודת יום מקוצרת, חילוץ עצמות, פיתוח הגוף למען יהיה בריא. אבל יחד עם זאת לימוד תורה, קניית דעת. אם כך יתפתח האדם לקראת עבודת היום מקוצרת יותר ויותר, הרי באמת נזכה לימים עליהם ניתן יהיה לומר: מתקדם האדם הלכה למעשה ולא נסוג.