מה פשר האחריות ?

בפגישה עם הסטודנטים של מפא"י השקענו כולנו מאמץ להבהרת ענייני דיומא ומעבר לו. שוחחנו, בין השאר, על שיטת הבחירות. השתדלתי להסביר לשומעי הצעירים, כי ההצעה להעתיק, בתנאים המיוחדים שלנו, את השיטה האיזורית-פלוראלית, אין תכליתה אלא להפוך, בתחבולה, מיעוט, באופן יחסי לא גדול, בעם לרוב עצום ומכריע בבית הנבחרים...אחד מהם היקשה. השיטה הקיימת, אמר, מאפשרת לסיעות האופוזיציה להפריח סיסמאות ללא כל אחריות, ביודען, כי הן לא תעמודנה במבחן ההגשמה של השלטון... מן התיזה הזאת משתמע, כי אחריות היא פונקציה של שלטון וחוסר אחריות נובע מהעדרו. ואם אדם צעיר, לומר ונבון, מביע בימינו השערה כזו, או אפילו קובע הלכה מעין זו, יש לבדוק היטב את היסודות, עליהם נבנה החשוב בבניני האומה: חרותה.

..בשום תקופה מתקופות חייו הסוערים של ווינסטון צ'רצ'יל, לא הומטרו על ראשו יותר גינויים על חוסר אחריות, מאשר בשנים 1935-1939, בהן הזהיר מפני הזדיינותה הקדחתנית של גרמניה וחוסר הכוננות של ארצו או מפני התבוסה ששמה בהיסטוריה מינכן. בשנים ההן היו חסידיו המרובים של נוויל צ'מברליין משוכנעים, לא פחות ממנו, כי אין כמוהו לאחריות. בדיעבד, אך מחיר יקר מאוד, התברר לאנגלים, ולכל עמי תבל, כי היה בדיוק להיפך. יתכן, כי בגלל נסיון מיוחד זה הגיע צ'רצ'יל למסקנא, שניסחה כדרכו, בצורה אפוריסטית. אני מעדיף, אמר להיות בלתי אחראי וצודק, מאשר אחראי ובלתי צודק. אבל, בוודאי, היתה באימרהזו מידה של ליגלוג; אף היא אופיינית למחברה. ברור, כי משתי האפשריות שלו הטובה היא השלישית. אדם יכול להיות צודק ואחראי, או אחראי וצודק. ואין לכך כל קשר עם שלטון או אופוזיציה.

במדינה דמוקרטית וחפשית נהוגה הדדיות בהאשמות בחוסר אחריות, אם מצד הממשלה ואם מצד האופוזיציה... ציבור המקשיבים והקוראים יכול להחליט בעצמו, מי מהם, באותו יום ועניין, צדק. באחד הימים הוא נקרא לשפוט ולהכריע ביניהם. זהו יסודה של חרות פנימית, שבלעדיו לא יותר ממנה אלא זכרה או הגעגוע להשיבה. במדינה טוטאליטארית השליט, וכל שליט הבא אחריו, הוא הצודק, הוא האחראי.

...הדרישה, אשר יושב ראש הסוכנות היהודית מר בן גוריון הציג לנו, במחתרת, על ידי שליחו ואיש האמונים שלו, ד"ר סנה. נתבענו אז להפסיק את המלחמה בשלטון הבריטי מאחר וצ'רצ'יל עצמו אמר לבנו, כי היהודים בארץ ישראל יקבלו את "השזיף הגדול ביותר בפודינג". הבטחה קולינרית, ברורה מפורשת ומוחלטת זו, היתה צריכה להספיק לא רק לסוכנות חסרת האחריות, אלא גם למחתרת נושאת האחריות, כדי להחליט על ישיבה בחיבוק ידיים וציפיה לשזיף שיפול ישר לפינו, בעוד עמנו מושמד והספר הלבן מוגשם לכל תגיו. אילמלא כפיות הטובה היתה אחת מתכונותיו הבולטות של ראש מפא"י, הוא היה צריך גם היום להודות לנו על אשר גם אז לא שמענו בקולו.

הספר הלבן גזר מוות על מספר לא נודע של יהודים, זו אינה השערה בעלמא. הדבר הוכח במציאות ואושר במיסמכים היסטוריים. אילמלא סירובה העקשני של בריטניה לפתוח את שערי ארץ ישראל, בימי המלחמה וההשמדה, היה, אפשר עוד בשנות הארבעים הראשונות, להציל רבבי רבבות יהודים מידי החיה הגרמנית הטורפת.אבל המדיניות, שנחרתה בספר הלבן וקוימה על ידי הממשלה בראשותו של צ'רצ'יל, חרצה את גורלם לשבט ההסגרה בידי משמידיהם. אחר כל אלה בא איש משיראל, שהיה ראש ממשלה וכו', ואומר, כי קיומו של אותו ספר לבן בימי הדמים ההם היה בסדר גמור ואף הוא, לו היה ראש ממשלת בריטניה, היה מקיימו ומגשימו. היתכן חוסר אחריות מזעזע מזה?