שינויים בעולם
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ה טבת התשי"ח, 17 בינואר 1958
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
יש ביקום אין-סוף; יש עלי אדמות נשק; אך אין נשק סופי. בכל התקופות נטה האדם לחשוב, כי כלי המלחמה האחרון, אותו המציא, הוא הסופי. נטייה זו אולי עברה מנושא השריון הקדמון ועד לנושא השריון החדיש. אך ממש- אין בה. ניסיון כל הדורות הוכיח, כי בשביל מוחו של האדם, אשר נצטווה על החיים ועל החרות, אין נשק שנגדו אין.
אירופה יודעת, כי בלעדי אמריקה לא תעמוד; אך לפתע הוברר לה כי אמריקה, לא תוכל בלעדיה. שוויון הסיכון חיסל, במידה רבה, אולי מכרעת, את רגש הנחיתות; הוא גם עלול לסלק את המרירות, אשר נחיתות, אמיתית או רגשית היא אמה יולדתה. תודעה חדשה נסכה בליבותיהם של בני אירופה. אנשים גאים הם. אך בשנים האחרונות הרגישו, כאילו היו בני חסות, מוגנים, אך מושפלים. עתה חוזרת אליהם הכרת חשיבותם, או אף שליחותם.
האמונה במזלו של המוליך, אין לראות בה תפלות גרידא. מצביא מוחץ כנפוליאון בונאפרטה, בוודאי שם מבטחו ביזמה במחשבה, באפתעה, בתכנית, בכשרון, באומץ, כלומר בכל התכונות הטבועות באדם, או המתחשלות בו. אף עלי כן, בבואו לתאר משדות הקרב באיטליה, את סגולות המפקדים בפני הדירקטוריון, לא היסס להוסיף: "יש לו מזל בקרב או אין לו מזל בקרב".
שנוי אחר, שהתחולל בימינו, אינו צבאי, אלא מוסרי; הוא חל לא על ארצות-הברית, אלא על ברית המועצות. אופייני הדבר, כי דווקא בשנים האחרונות, בהגיע רוסיה לאחד משיאי כוחה הגשמי, נשתנה יחסם של רבים אליה ואל מה שבני דורנו הורגלו לקרוא "מפעלה".
משטר "הדיקטטורה של הפרולטריון" היה מראשית בריאתו משטר דיכוי אפל. אבל בתקופה הראשונה לקיומו היו עדיין רבים בעולם, שהתייחסו אליו באהדה, או בסלחנות, או באהדה סולחת כל. הכוונה אינה, כמובן, לחברי המפלגה מן הטיפוס החדש, שהחליטו, פעם לכל ימי חייהם, להיות עבדים לכל מי שהצליח להשתלט על המשטרה החשאית במוסקבה. אבל האמת ניתנת להיאמר, כי בשנות העשרים והשלשים היו באמריקה קאפיטליסטים מובהקים, אשר בדחותם את הקומוניזם בארצם, העריכו בחיוב, אם לא למעלה מזה, את ה"מפעל" ההולך ומוקם ברחבי רוסיה. ואילו כל הסוציאליסטים בעולם, אף אם חבריהם לדעה הרוסיים דוכאו, נורו או הוגלו והורעבו, שמר, אי שם בפינה חבוייה של נשמתם, על חיבה למשטר, בו אמצעי היצור הועברו, על פי המליצה המרכסיסטית המקובלת, לבעלות העם.
אירופה יודעת, כי בלעדי אמריקה לא תעמוד; אך לפתע הוברר לה כי אמריקה, לא תוכל בלעדיה. שוויון הסיכון חיסל, במידה רבה, אולי מכרעת, את רגש הנחיתות; הוא גם עלול לסלק את המרירות, אשר נחיתות, אמיתית או רגשית היא אמה יולדתה. תודעה חדשה נסכה בליבותיהם של בני אירופה. אנשים גאים הם. אך בשנים האחרונות הרגישו, כאילו היו בני חסות, מוגנים, אך מושפלים. עתה חוזרת אליהם הכרת חשיבותם, או אף שליחותם.
האמונה במזלו של המוליך, אין לראות בה תפלות גרידא. מצביא מוחץ כנפוליאון בונאפרטה, בוודאי שם מבטחו ביזמה במחשבה, באפתעה, בתכנית, בכשרון, באומץ, כלומר בכל התכונות הטבועות באדם, או המתחשלות בו. אף עלי כן, בבואו לתאר משדות הקרב באיטליה, את סגולות המפקדים בפני הדירקטוריון, לא היסס להוסיף: "יש לו מזל בקרב או אין לו מזל בקרב".
שנוי אחר, שהתחולל בימינו, אינו צבאי, אלא מוסרי; הוא חל לא על ארצות-הברית, אלא על ברית המועצות. אופייני הדבר, כי דווקא בשנים האחרונות, בהגיע רוסיה לאחד משיאי כוחה הגשמי, נשתנה יחסם של רבים אליה ואל מה שבני דורנו הורגלו לקרוא "מפעלה".
משטר "הדיקטטורה של הפרולטריון" היה מראשית בריאתו משטר דיכוי אפל. אבל בתקופה הראשונה לקיומו היו עדיין רבים בעולם, שהתייחסו אליו באהדה, או בסלחנות, או באהדה סולחת כל. הכוונה אינה, כמובן, לחברי המפלגה מן הטיפוס החדש, שהחליטו, פעם לכל ימי חייהם, להיות עבדים לכל מי שהצליח להשתלט על המשטרה החשאית במוסקבה. אבל האמת ניתנת להיאמר, כי בשנות העשרים והשלשים היו באמריקה קאפיטליסטים מובהקים, אשר בדחותם את הקומוניזם בארצם, העריכו בחיוב, אם לא למעלה מזה, את ה"מפעל" ההולך ומוקם ברחבי רוסיה. ואילו כל הסוציאליסטים בעולם, אף אם חבריהם לדעה הרוסיים דוכאו, נורו או הוגלו והורעבו, שמר, אי שם בפינה חבוייה של נשמתם, על חיבה למשטר, בו אמצעי היצור הועברו, על פי המליצה המרכסיסטית המקובלת, לבעלות העם.
הוגה דעות אחד, והוא רחוק מקומוניזם, אף קשר את מושג הקידמה עם היחס לרוסיה. איזהו המתקדם? שאל. וישיב: האוהד את המפעל בברית-המועצות. היפוכו של דבר משתמע. יתכן כי קריטריון משונה זה, שהיה מקובל זמן רב בחוגי האינטליגנציה של כל העמים, נולד בחיק ההרגל המחשבתי, לפיו מזוהית הקידמה עם "שמאל", והריאקציה עם "ימין". ההיכבלות העצמית בתוך שני מושגים אלה הניעה, במרוצת הימים, את הקומוניסט לקרוא לכל מתנגד שלו בשם "פאשיסט", ואת הפאשיסט לכנות כל מתנגד שלו בשם "קומוניסט". מכל מקום, אם "שמאל" הוא קידמה, הרי הקומוניזם, בהיותו שמאלי משמאל, הנו הקידמה.
המונחים השגרתיים האלה, גם אם הם עדיין קבועים במוחות הבריות ושגורים בפיותיהם, אין להם עוד אחיזה במציאות. בעקבות מאורעות מסויימים בארצות המזרח ובאזור המזרח-התיכון, הומצא באמריקה מושג חדש: "לאומנים שמאליים". לפני מספר שנים היה, בוודאי, שילוב שכזה נראה אבסורדי לחלוטין. אדם שהיה מוכן לקבל את הכנוי "לאומן", היה, בלי ספק, מזדעזע, לו היו מסבירים לו, כי "שמאלי" הנהו. איש, שהיה קורא לעצמו "שמאלי" היה נחרד, לו היו מדביקים לו את תוו ה"לאומנות", והנה בתקופת טשטוש המושגים המכוון נולדו לנו גם "לאומנים שמאליים", או להיפך. אט עולה השחר בשביל מושגים חדשים באנושות, או, לפחות, בשביל הבנה חדשה של מושגים ישנים. "שמאל" אינו קידמה. הנה הוכח, לעיני כל מי שאינו עבד נרצע בנשמתו, כי המשטר הקומוניסטי, השמאלי, מסיג אחור את האנושות מן הערכים, עליהם נלחמו גדולי הוגיה וטובי חלוציה; הוא בפשטות, על פי הבטוי המקובל, משטר ריאקציוני בתכלית. לאור הכרה חדשה זו נראה עתה, בעיני הרבים, ה"מפעל" של ברית המועצות, על, ועל אף, הישגיו הטכנולוגיים.
המונחים השגרתיים האלה, גם אם הם עדיין קבועים במוחות הבריות ושגורים בפיותיהם, אין להם עוד אחיזה במציאות. בעקבות מאורעות מסויימים בארצות המזרח ובאזור המזרח-התיכון, הומצא באמריקה מושג חדש: "לאומנים שמאליים". לפני מספר שנים היה, בוודאי, שילוב שכזה נראה אבסורדי לחלוטין. אדם שהיה מוכן לקבל את הכנוי "לאומן", היה, בלי ספק, מזדעזע, לו היו מסבירים לו, כי "שמאלי" הנהו. איש, שהיה קורא לעצמו "שמאלי" היה נחרד, לו היו מדביקים לו את תוו ה"לאומנות", והנה בתקופת טשטוש המושגים המכוון נולדו לנו גם "לאומנים שמאליים", או להיפך. אט עולה השחר בשביל מושגים חדשים באנושות, או, לפחות, בשביל הבנה חדשה של מושגים ישנים. "שמאל" אינו קידמה. הנה הוכח, לעיני כל מי שאינו עבד נרצע בנשמתו, כי המשטר הקומוניסטי, השמאלי, מסיג אחור את האנושות מן הערכים, עליהם נלחמו גדולי הוגיה וטובי חלוציה; הוא בפשטות, על פי הבטוי המקובל, משטר ריאקציוני בתכלית. לאור הכרה חדשה זו נראה עתה, בעיני הרבים, ה"מפעל" של ברית המועצות, על, ועל אף, הישגיו הטכנולוגיים.
יש, ברחבי תבל, מורא בפני הכוח האדיר, שרוכז בידי שליטי הקרמלין והקומוניזם, ההולך לפניהם, או הצועד מאחוריהם. אולי אף יש יראה בפני מה שתמיד מעורר אותה: ההצלחה. אבל אהדה? אין עוד איש באמריקה, או בצרפת, או באנגליה, או באוסטרליה שיגיד: ליברל אנוכי, לכן אוהד אני לברית-המועצות. להיפך. כל בו-חורין אומר היום: משום שליברל אנוכי, שונא אני את השעבוד הקומוניסטי. אין עוד איש שיטען: סוציאליסט אנוכי, ולכן עיני ולבי אל העולם, בו בוטלה כליל הבעלות הפרטית על אמצעי יצור. נהפוך הוא. כל הקורא לעצמו סוציאליסט יגיד, או לפחות יחשוב: מפחד אני אימת מוות מפני ה"סוציאליזם המתגשם"; אבדני הוא.
זה שנוי ערכין יסודי, שעוד יתן אותותיו בימים באים. אך ברי, כי האנושות המבקשת, בתוך גיא המורא את דרכה, אינה יכולה להסתפק במאזן שלישי, בחידוש התחושה לגבי מה שאינו קידמה, אינו טוב, אינו צודק, אינו משחרר. אמנם האומר: אינני רוצה בחושך, כאילו אומר: באור בחרתי. אבל היכן האור? איך יעלה? האדם יוסיף לבקש תשובה חיובית למאוויו.
בני הדורותיים האחרונים, לא כבני הדורות הקודמים, זכו, או אולי "זכו", ללמוד מנסיון כפול. לנגד עיני רוחם ובשרם נצטיירו שתי צורות שלטון, שני טיפוסים של מדינות. את האחת אפשר לקרוא ה"מדינה המפקירה"; את השנייה- "המדינה המעבידה".
זה שנוי ערכין יסודי, שעוד יתן אותותיו בימים באים. אך ברי, כי האנושות המבקשת, בתוך גיא המורא את דרכה, אינה יכולה להסתפק במאזן שלישי, בחידוש התחושה לגבי מה שאינו קידמה, אינו טוב, אינו צודק, אינו משחרר. אמנם האומר: אינני רוצה בחושך, כאילו אומר: באור בחרתי. אבל היכן האור? איך יעלה? האדם יוסיף לבקש תשובה חיובית למאוויו.
בני הדורותיים האחרונים, לא כבני הדורות הקודמים, זכו, או אולי "זכו", ללמוד מנסיון כפול. לנגד עיני רוחם ובשרם נצטיירו שתי צורות שלטון, שני טיפוסים של מדינות. את האחת אפשר לקרוא ה"מדינה המפקירה"; את השנייה- "המדינה המעבידה".
מהי מדינה מפקירה? סימן ההיכר שלה הוא בעיקר חברתי. יתכן, ויהיה בה בית-נבחרים ובו נושאי דעות שונים, שאינם חוששים להביען. יכול ויהיה בה בית-משפט, שאינו תלוי בנושאי השררה, והחרות ממאסר שרירותי תהיה מובטחת לכל. אבל גם יתכן, שיחיד, שואף שררה, ישתלט עליה ויבטל, אם לא להלכה, הרי למעשה, את כל מה שערב לחרות האדם ולזכויות האזרח. זה אף זה אפשרי במדינה המפקירה את המוני אזרחיה ותושביה לקיום לא קיום, לרעב, או לבטלה, או לשניהם גם יחד.
מדינה מעבידה מהי? סימן ההיכר שלה הוא גם מדיני וגם חברתי. החרות בה מתה. המדינה נוטלת מידי אזרחיה את כל מקורות הפרנסה ומרכזת אותם בידיה, כלומר, למעשה, בידי קבוצת אנשים שהשתלטה עליה, קבוצה זו היא ה"מפרנסת" והיא המרעיבה. היא המתיימרת לחתוך קיצבה לכל חי. אפשר להמשיך בתיאורים מדיניים חברתיים אלה. אין צורך. יש נסיון. זוהי המדינה הקומוניסטית. אך קביעה זו אינה מספקת. האמת דורשת להוסיף כי זוהי המדינה הסוציאליסטית כזאת תהיה מוכרחה להיות, כל מדינה בה הסוציאליזם, המנסה להשיג את מטרתו בדרכים שונות, יגיע לכלל הגשמה.
בין שני עננים אפלים אלה, מבקש האדם את דרכו אלי מדינה, בה חרות וצדק נשקו. את המדינה הזאת, שתעלה מנסיון התנגשות הקצוות, מיסורי המדינות המפקירות והמעבידות כאחת, אפשר יהיה אולי לכנות בשם ה"מדינה הסומכת". אך לפני שנבהיר את מהותה, נעמוד על שמה. משמעות כפולה לפועל "לסמוך". אפשר "לסמוך על"... ואפשר "לסמוך את"... לשני המושגים אחיזה במקורות ועל אלהי ישראל נסמכו; אשר יסמך איש עליו (ישעיהו) ורוח נדיבה תסמכני (תהילים) ועוד. לסמוך פרושו איפוא, גם לתת אימון, לבטוח, וגם לעזור, לתמוך.
המדינה בה החרות והצדק צועדים יחדיו, אינה מעבידה את אזרחיה. היא אינה מנשלת אותם משום מקורות פרנסה, גם לא של אמצעי יצור. בדרך כלל היא סומכת עליהם, על יוזמתם, על תבונתם, על יושרם, על כושר היצירה שלהם. אך היא אינה מפקירה את אזרחיה. היא סומכת אותם. היא דואגת לכך, שכל אזרח ותושב, הכשר לעבודה, יקבלנה; שכל העובד יזכה כפרי עבודתו, בקיום הוגן לו ולבני ביתו; ושכל מי שאינו אשם בביטולו מן העבודה, וכל מי שאינו מסוגל לעבוד, לא יושלך ולא יפול. זהו הליברליזם האמיתי.
ואלה ההבדלים. במדינה מפקירה אין צדק, גם אם יש בה חרות, במדינה מעבידה אין לא חרות ולא צדק. ב"מדינה סומכת" מובטחת לכל אזרחיה חרות-אמת, זולת ה"חרויות" הארורות מהן צף הקומוניזם, לרעב, ליחפנות, לבערות, להעדר קורת-גג, לחולי. צדק מושלם לא הושג בה. אך חוסל בה אי-הצדק המוחלט. הבדלים מעל לקיום הוגן, אין בהם שום טרגדיה; יש והם מוצדקים ומקדמים את האדם. כל קווי ההגנה של העולם החפשי, העומד מול פני התקפה מתמדת, אף לא צבאית, של נושאי עבדות, הם חשובים. אך מי יודע, אם החשוב בהם אינו ה"קוו" המוליך אלי עולם של "מדינות סומכות".
המדינה בה החרות והצדק צועדים יחדיו, אינה מעבידה את אזרחיה. היא אינה מנשלת אותם משום מקורות פרנסה, גם לא של אמצעי יצור. בדרך כלל היא סומכת עליהם, על יוזמתם, על תבונתם, על יושרם, על כושר היצירה שלהם. אך היא אינה מפקירה את אזרחיה. היא סומכת אותם. היא דואגת לכך, שכל אזרח ותושב, הכשר לעבודה, יקבלנה; שכל העובד יזכה כפרי עבודתו, בקיום הוגן לו ולבני ביתו; ושכל מי שאינו אשם בביטולו מן העבודה, וכל מי שאינו מסוגל לעבוד, לא יושלך ולא יפול. זהו הליברליזם האמיתי.
ואלה ההבדלים. במדינה מפקירה אין צדק, גם אם יש בה חרות, במדינה מעבידה אין לא חרות ולא צדק. ב"מדינה סומכת" מובטחת לכל אזרחיה חרות-אמת, זולת ה"חרויות" הארורות מהן צף הקומוניזם, לרעב, ליחפנות, לבערות, להעדר קורת-גג, לחולי. צדק מושלם לא הושג בה. אך חוסל בה אי-הצדק המוחלט. הבדלים מעל לקיום הוגן, אין בהם שום טרגדיה; יש והם מוצדקים ומקדמים את האדם. כל קווי ההגנה של העולם החפשי, העומד מול פני התקפה מתמדת, אף לא צבאית, של נושאי עבדות, הם חשובים. אך מי יודע, אם החשוב בהם אינו ה"קוו" המוליך אלי עולם של "מדינות סומכות".
