הישיבה השלושים-ושבע של הכנסת השביעית- יום שני, ג׳ אדר א׳ תש״ל 9 פברואר 1970 – חוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל-1970

יש להפריד בין לאום ודת מצד אחד ובין אזרחות מצד שני. כך נהוג במדינות חפשיות ודמוקרטיות. אבל נכון הדבר שההתפתחויות ההיסטוריות בחלקי העולם השונים נבדלות זו מזו. בחלק מסויים של העולם המושג ׳׳נשיונליטי״ - וכך הוא גם מצלצל בספרדית ובצרפתית — זוהה במשך דורות עם ״סיטיזנשיפ״. מדוע באה התוצאה הלשונית והמהותית הזאת? כי האומה השלטת בארצות שבחלק אחד של העולם היתה חזקה כל-כך בכוחה וגם בתרבותה, עד שהטילה מרותה במשך דורות על כל מיעוט שחי בתוכה. והמיעוטים שגרו עם האומה השלטת הזאת, אפילו ברצון קיבלו את דעתה, דתה ולאומה.

בחלק אחר של העולם היתה ההתפתחות שונה מזו. העמים נכבשו. לתוך הארצות נתקיימו פלישות. וקרה שמיעוט שהשתלטו עליו, תרבותו היתה גבוהה משל הרוב הכובש. המיעוט לא רצה להיכנע, וסירב להתבולל. הוא טען: אני בן לאום אחר מן הלאום השליט. ואני מודיע על כך. ואני דורש שיווי זכויות.

איך חשנו אנו, היהודים והציונים, בין שתי התפתחויות אלו ואני משמיע שתי תארים אלה - יהודים וציונים - מתוך הרגשה שהם נותנים כבוד ותהילה למחזיקים בהם. אנו היהודים, אנו הציונים, תמכנו בהתפתחות השנייה. ובה ראינו את הקידמה. אחרת היינו צריכים להודות, כי התבוללות וקידמה — חד המה. ואנו אמרנו שהתבוללות היא ריאקציה, היא שלילת זכויות, היא התכחשות לעבר וגם לעתיד. ולכן אנו היהודים, ואנו הציונים, היינו חלוצי הרעיון של לאומים, של מיעוטים, בתוך רוב, התובעים שיווי זכויות אזרחי.

בשני המאורעות הכבירים האלה — היציאה של אבי האומה מאור כשדים ומחרן והיציאה של האומה מארץ מצרים מעבדות לחירות - יוצאים בני ישראל כדי לעבוד את אלוהיהם. האמונה של בני ישראל לא הוטלה על-ידי כוח חיצוני, לא בחרב, לא בכפייה, לא בשיכנוע פרוזליטי; נהפוך הוא: הם עוזבים עמים, הם נוטשים ארצות, כדי לקיים את אמונתם, בארץ המכורה, בארץ מכורה שניתנה להם לרשתה.

כך קמה ההיסטוריה של העם היהודי, וכך היא נמשכת קרוב לארבעת אלפים שנה. מעולם לגבי היהודי לא היתה הפרדה בין לאום לדת. חוסר ההפרדה אין פירושו כפייה של דתיות. אסור, אי-אפשר, לכפות, אלא שביחס לשני המושגים - לאום ודת - אין הפרדה. אין הפרדה בין לאום יהודי לבין דת יהודית, ובין דת יהודית לבין לאום יהודי. כך התפתח עמנו בניגוד לעמים אחרים.

נכון, יש מימי קדם איסור חיתון בין יהודים ולא יהודים. הזו גזענות? אם כך, אולי השפה העברית שלנו, שבה דבקנו, גזענית אף היא? מה נטפלנו לשפה הזאת? כבר שכחנוה במשך הדורות. לא, אמרנו, עברית נדבר. איך דבקנו בארץ הזאת, איך התפללנו לגשמים בה, אלפי מילין בהיותנו מרוחקים ממנה, כאשר שום תועלת לא צמחה לנו מהתפילה הזו? אולי זו גזענות? נכון, העם היהודי יש בו איחוד וייחוד, אחרת לא היה קיים. אדרבה, יעלה כל פרוגרסיסט על הבמה הזאת ויאמר לנו — יש לי הצעה אחרת; ייסגר בחדר ויאמר לעצמו — האם היה העם קיים, אילמלא האיסור הזה? האם לא היה נעלם יחד עם עמים אדירים ממנו ולא היה נשאר זכר, או לא היה נשאר אלא זכר, ממנו? המעט כנגד הרבים — היה צריך לשמור עליו. לו היו נישואי תערובת מותרים, לא היה נשאר מאתנו אפילו שריד ופליט. עמנו יכול היה למנות בין 200 ל -250 מיליון נפש, כי הוא אחד העמים העתיקים ביותר עלי אדמות שחוט קיומו לא ניתק אפילו יום אחד במשך אלפי שנים. מדוע לא נותרנו אלא שלושה-עשר מיליון? שתי סיבות לכך: הטבח והטמיעה. ומי יודע אם לא לקחה הטמיעה מה שנטל הטבח. ודאי מיליונים רבים בכל הדורות. אילמלא האיסור הזה היינו נטמעים מזמן.

אמת, יש להקל בגיור. לא לנו לשפוט מה היה בדורות שעברו, יש פרושים שונים לגבי גרים. הכבידו והקלו. היו תקופות שונות. היום יש תקופה מיוחדת, וזו זכותנו, אדוני היושב-ראש, לפנות מעל במת הכנסת, בשם האומה ששלחה אותנו, אל מורי ההוראה, למורינו ורבינו, בקריאה, בכבוד ובכנות: היום התקופה היא מיוחדת במינה. היתה מלחמה שלא היתה כמוה בתולדות אנוש. במלחמה הזאת הושמדו שישה מיליון יהודים. היו יחידים או יחידות שעזרו לאחינו ואף הצילו אותם. היו נשים שהצילו גברים יהודים באהבה, מתוך סכנת נפשות, והיו גברים שהצילו נשים יהודיות, את אחיותינו, בסכנת נפשות. הם באים אלינו. הם רוצים להיות יהודים. הם מוכנים להתגייר. למען השם — להקל עליהם, כי הם עשו צדקה גדולה לעם ישראל, הם הצילו נפש בישראל.

בברית-המועצות נוצרו תנאים שבגללם נעשו נישואי תערובת בתקופה מסויימת כמעט לחם חוקו של העם היהודי. איש אינו אשם בזה, אלה התנאים. הם באים אלינו. אנו מבקשים וקוראים להקל עליהם להצטרף אל עמנו.

ילעגו המתלוצצים ויבזו המבזים ויהמו המאומיים - מוכן אני להתייצב בראש לא מושפל ובלב מאמין לפני בני דורי שידע השמדה ותקומה, השפלה והתחדשות, עבדות ויציאה ממנה, חירות וכיבושה, ולפני הדור הצעיר, אשר בקרוב יקבל מידינו ויהיה עליו, במקומנו, לשמור על העם ועל הארץ ועל שלמותם ועל עתידם, ולומר להם אף להם: אמנם כן, לגבי יהודי אין הפרדת בין לאום לבין דת. זו ראשית הקמתו והמשכיות קיומו של עמנו, עליה הורג ובה הוא חי. ההמשכיות ההיסטורית הזאת במדינת היהודים המחודשת בארץ ישראל המשוחררת, בירושלים הגאולה, לא נותקה, אלא חושלה. וייוודע ביהודים באשר הם שם ובעמים קרובים ורחוקים כי חודשה וחוזקה וקודשה ההמשכיות הזו והיא תקויים מדור לדור.