מדינת אחריות חברתית
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ב אב התשכ"ה, 20 באוגוסט 1965
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
שלושה הם סוגי המדינה מבחינת הדאגה לאדם, לאזרח ולגר. הסוג האחד הלא הוא מדינה של הפקרה חברתית. שתי סיסמאות מפורסמות נתנו ביטויים לפילוסופיה שהונחה ביסודה, שתיהן הועלו במאה הקודמת באירופה המערבית. האחת,
- Laissez Faire Laissez Passe
והשניה
- A state not watching
- Laissez Faire Laissez Passe
והשניה
- A state not watching
תן לעשות, תן לעבור, המדינה אינה אלא מבחינת שומר לילה. אל תתערב. האיש היוצר – הומו אקונומיקוס – יפעיל את מוחו, את כושרו, את הונו ואת אונו בחוקי הכלכלה שנקראו בשם חוקי ברזל או ברונזה. אלה יפעילו בעצמם את השפעתם ליצירת שווי המשקל והמדינה בל תתערב בפעולתו של ההומו-אקונומיקוס. זאת היתה המדינה של הפקרה חברתית, אחרי תקופת העבדות ואחרי ימי הפיאודליזם וחלוקה בין אלה שלהם היה הכל לבין אלה שלהם לא היה מאום. המדינה שעל היסודות האלה קמה והתפתחה, אמרה: לא אתערב, החלוקה הזו תמשיך להיות קיימת וכל זה בשם החוק. אולם בתנאים כאלה כאשר לאדם, לרוב התושבים, אין אותו מינימום של אמצעי קיום הדרוש לכל אדם באשר הוא אדם כאוויר לנשימה למען יהיה בן חורין מאמת, אדם גאה, לא מושפל, אדם מפרנס, לא משועבד, אדם חי ולא מושיט יד – הרי הצדק לא היה קיים וגם החרות נתקפחה.
הסוג השני של המדינה הלא היא מדינה של תכתיב חברתי. היא קמה אולי כתוצאה מאותה תנודה טבעית מקצה אל קצה הקיימת בטבע, ובמידה מסויימת אף מסוכנת בנפש האדם. אף את המדינה הזו אפיינו שתי סיסמאות מבחינת השקפת החיים: א. מכל אחד לפי יכולתו. ב. לכל אחד לפי צרכיו. אבל מי קובע את היכולת של האדם ומי מכריע מה הם צרכיו של האדם? הפילוסופיה הזו יצאה אל חלל האוויר בשם הפיכת הקיים ועשיית הצדק, אבל במדינה של תכתיב אין עוד נורמליזציה אלא יש אלא יש נורמניזציה; כלומר, קביעת הנורמה ליכולת, לצורך, לדלת אמות של הדיור, למשקל האספקה היום יומית, אף על פי שההבדלים ביניהם עלולים להתבטא מאפס ועד למותרות. החרות אינה קיימת עוד והצדק מתקפח. ומבין שתי המדינות הנשענות על שתי הסיסמאות מחד ועל שתיהן מאידך קמה ומנבאים שתקום ותתפתח ותצמח ותעלה המדינה מן הסוג השלישי, הלא היא מדינת האחריות החברתית? לא מדינת ההפקרה החברתית, לא מדינת התכתיב החברתי, שני יסודותיה הם החרות והצדק לכל. יעוז הצדק ולא תבוטל החרות; יקויים החרות ויוגשם הצדק. מדינת האחריות החברתית לא תסכים ולא תרשה להפקיר את האדם באשר הוא אדם. היא לא תסכים לומר לאדם: חרות לגווע, או ללון מתחת לגשר, או לראות ילדים יחפים מסתובבים ברחוב ללא השכלה, או בני משפחה שאין להם קיום בכבוד, מדינת האחריות החברתית מקבלת על עצמה את הדאגה לכך שלא יהיה בה תושב אחד חסר קורת-גג, רעב ללחם, נטול השכלה וחסר מלבוש בכבוד.
ואנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, כפי שאמרתי במקומות ובהזדמנויות אחרים, זכינו לכך שהתורה הזו שהיא ביסודו של כל רעיון הצדק החברתי להבטיח את המינימום ההוגן הניתן לכל אדם באשר הוא אדם, ראשית כפרי עבודתו, כאשר הוא יכול לעשותה, ושנית, כאשר אינו יכול עוד לעשותה. אלה הם חמשת המ"מים המפורסמים והם מצאו את ביטויים בזירה הבינלאומית, הלא היא מגילת הזכויות האוניברסאלית של האדם כפי שנתקבלה ב-10 בדצמבר 1948 בארגון האומות המאוחדות בסעיפים 25 ו-26. מגילה אוניברסאלית כלל אנושית זו תובעת במפורש את חמש הזכויות האלו במעון, במזון, במלבוש, במורה ובמרפאה, בדיוק על פי אותן מלים ועל פי אותו רעיון. וסבורני, כי אלמלא צרות-עין הקיימת עד היום היה כל יהודי בישראל ללא כל הבדל השקפה אומר בגאווה: כמעט 20 שנה לפני שהאו"ם קיבל את הצ'רטר האנושי הזה, הרי יהודי, זאב ז'בוטינסקי, מסר אותו לעמו וע"י עמו הנחיל אותו לכל עמי תבל.
אבל מדינת האחריות החברתית לא תכתיב נורמה לא בהשקעה, לא בבנייה, לא בהספקה, לא בצרכים, לא בכשרון, לא בביטוי ישמר הצדק ותישמר החרות. זוהי השקפת החיים שלנו.
ונאמר זאת בכנות, שהרי הוכחנו הערב שאפשר להתווכח עם יריבים בכבוד. יש גם אצלנו, כמו בחלקי עולם שונים, הנטיה לעבור למדינת התכתיב החברתי, והסכנה היא בכך שכדי להצדיק נטיה מסוכנת זו מופצת אגדה שמי שאינו מסכים לה קופץ בחזרה אל הקצה השני, אל המאה הקודמת, למדינת ההפקרה החברתית. את אגדת הכזב הזה צריך לנפץ לרסיסים. לא מיניה ולא מקצתיה. לפי השקפתנו אין עומדת מול מדינת ההפקרה מדינת התכתיב. מול שתיהן עומדת ומין הדין שתעמוד ותיצמח ותיתפתח מדינת האחריות החברתית הנישענת על חרות וצדק גם יחד.
השקפתנו שלנו היא שאסור שיהיה קשר כל שהוא בין השקפה לבין עבודה; בין מפלגה לבין פרנסה, כלפי כל יהודי באשר הוא יהודי, ללא הבדל השקפה פוליטית, לרבות קומוניסט או שני סוגי הקומוניסטים, הוא אזרח, הוא אדם. יש לו השקפה שאין אנו רוצים בה, איננו מרוצים ממנה, היינו רוצים שהוא ינטשה, אבל יש לו הזכות המלאה לעבוד ולהתפרנס עם השקפתו זו. הזכות הזאת שמורה לא ליהודים במדינתם בלבד, אלא לכל ערבי, דרוזי, ונוצרי ולכל אדם באשר הוא אדם. ואיך ננתק את הקשר הזה שנוצר במדינתנו? מדי פעם מתריעים גורמים שונים על קיום הקשר הזה ומתלוננים.