בתעלת המשגים

סיבתהתנגדותנו למונחים הרשמיים היתה אחרת. ראשית, אין הם אמת. אפשר לפתוח במלחמה, רק אם היא לא התחילה, או אינה קיימת. אפשר ליזום מלחמה רק בתנאי שלום. אפשר לערוך מלחמה מונעת, רק אם בין המדינות הנוגעות בדבר, שוררים יחסי שלום ואחת חושדת ברעותה, או ביריבתה, כי יש בדעתה, באחד הימים, משתתעצם, להקדים ולהתקיף.

מצבנו הוא אחר לגמרי. שלושה הם הגורמים העיקריים, הקובעים את מהותו המדינית, הצבאית והמוסרית. האוייב מקיים, מצב מלחמה בינו ובין ישראל. האוייב מצבע נגדנו פעולות איבה, בין תמידיות, כגון ההסגר בתעלת סואץ ובמפרץ אילת, ובין חוזרות ונשנות במערכת הדמים, הקרוייה בלשון ההפחתה, גרילה. שלישית, האוייב ומבטיח לנו, כי הוא יצא להתקפה כללית עלינו בשעה, שתיראה לו נוחה. לא שאנו חושדים בו, בלי או עם יסוד כלשהו, כי יש לו כוונות זדון להתקיפנו, כאשר עצמתו תשחק לו, או יראה לו, כי היא תעמוד לו; הוא עצמו אומר זאת. ואנו יודעים – שוב: לא חושדים- כי הוא מתכונן לכך. בפועל. בקצב. בקדחתנות. בתנאים כאלה, שאולי אין דומים להם בתולדות היחסים בין העמים, לטעון כי, אם מישהו מציע לאומה המותקפת, לצרכי ההגנה על עצמה, על בניה ועתידה, מבצעים צבאיים מחושבים, בשעה המתאימה ובמקום הנכון, הריהו מציע ל"פתוח במלחמה" או ל"יזום מלחמה" או לצאת ל"מלחמה מונעת" – זהו כזב, אשר אווילי ממנו קשה, אם אפשר, למצוא...

מן השמוש במונחים אלה יוצא, כי אנו מאשימים את עצמנו מראש בתכניות תקפניות. מה לישראל כי תהיה קטיגוריה של עצמה? מה לה כי תאשים, אפילו חלק מאזרחיה, כתקפנות, בעוד אשר ידוע לכל כי אוייבינו היו ונשארו תקפנים? ואם בכל זאת, יהיה צורך או הכרח, אף תחת הממשלה הזאת, לצאת למבצע, לא של בגמול, אלא של הגשמה, של שחרור, של חיסול בסיסי ההתקפות (הצעות "חרותיות" הקפתקניות כאלה כבר הוצאו,כידוע בממשלה גופא)- למה לנו לכתוב, לפני המעשה, במו ידינו על מצחנו את השם הקשה: תקפן? כלום לא מוטב, כלום לא מן החכמה היא להשאיר בידינו, בעוד אנו עומדים על נפש האומה, את חופש הפירוש וההסברה של המושג "הגנה עצמית?

... עתה איןמנוס מפני שאלות, שמכתיבן הוא הוד מעלתו השכל הישר. אם פסק דינו של מר המרשילד ושל כל אלה, העומדים מאחוריו הוא חשוב בעניניו, עלינו לוותר על התגמול. ואם אין אנו מוכנים לקבל את הדין; אם אנו מוכנים לטעון, כי הריגת תשעת המצרים היא הגנה עצמית, מהי החכמה האנושית ומהו האינטרס הלאומי להגביל, מרצוננו החפשי, את המושג הגנה עצמית להריגת-נגד ההופכת להיות, לאורך ימים, מעין מוונדטה מזרח-תיכונית? אם אף ה"תגמול" לא זכה, ואין עוד סכוי יזכה, להכרת העולם כדרך להגנה עצמית, למה, לא נאמר, כי זכותו של עמנו המותקף להגנה עצמית כוללת עקירת הבסיסיים הקיימם על אדמת ארצנו, מהם באים המרצחים? יורשה לי להעיר, עמיתי הקוראים וידידתי הקוראת, כי לדעתי, יש סיכוי טוב יותר לקבל הכרה במהות זו של הגנה לגיטימית מאשר בפשיטות התגמול והריגות המארב הנגדיות. אבל לכל הדעות, מה אנו יכולים עוד להפסיד, אם נעמוד, בהתאם לאמת, לא על הצמצום הזוכה בלאו הכי לגנוי, של המושג הגנה עצמית, אלא על הרחבתו? סוס על אוכפו למי שיוכיח, כי אין הגיון בניתוח זה. אבל הממשלה, הדוברת לתוך מבוי, אינה משאירה לעצמה אפילו דרך נסיגה.