הישיבה העשרים-ואחת של הכנסת השישית – יום רביעי כ׳ טבת תשכ״ו (12 ינואר 1966) – הרכב הממשלה החדשה ותכניתה – דיון
דברי הכנסת:
מליאת הכנסת
מראה מקום:
דברי הכנסת כ' טבת התשכ"ו, 12 בינואר 1966
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
בקרוב נביא לדיון את הצעת החוק לתיקון חוק לשון הרע. הממשלה כבר יודעת כי חוק לשון הרע לא זיכה אותה בעולם הבא, אבל הוא הביא לכנסת את ״העולם הזה״. אנו הזהרנוכם מפני סעיפים מסויימים באותו חוק לשון הרע. מיניתם ועדה. שוב פגעתם בכנסת. כאשר דנים על חוק חשוב וממנים ועדה לבדיקה ולחקירה — זהו נוהל יפה. לא דרושה שום פזיזות בחקיקת חוקים. אבל לאחר שהכנסת חוקקה את החוק, — למנות, בלחץ דעת- הקהל, ועדה אשר תבדוק אם צדקה הכנסת, ואפילו המדובר הוא ברוב שעמד נגדנו, זה תקדים חמור מאד. מה יוצא? כאילו הוועדה שמינה ראש הממשלה היא בבחינת בורר בין המיעוט ובין הרוב, בין המיעוט שצדק לאור מימצאיה של הוועדה לבין הרוב שטעה. אבל אנו, אפילו היינו הצודקים, איננו רוצים בבוררות כזאת, כי הכנסת היא הריבונית. קראתם את דין-וחשבון ועדת ויתקון, ובשלושה סעיפים עיקריים הוא הזדהה לחלוטין עם עמדת האופוזיציה: לא להבדיל בין עתון יומי לבין עתון לא-יומי; להעמיד את אחריותו של המדפיס על אותו יסוד של אחריות המפיץ: למחוק את המלים ״ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו ענין" — בסעיף המדבר על הגנת אמת הפרסום. מדוע לא שמעתם בקולנו? אנו, איפוא, נביא את הצעת החוק לתיקון חוק לשון הרע, הרע, כדי להיטיבו.
אנו נביא הצעה לחקיקת חוק בטחון פנימי. ראש הממשלה הבטיח לבטל תוך שנה את מנגנון הממשל הצבאי, והוא טען להצדקת נבואתו. מילא, יהיה לנו נביא בימינו. אבל אני רוצה להזכיר לבית כי במשך שנים טעננו כי מנגנון הממשל הצבאי אינו דרוש עוד לבטחון האומה, ואתם בחריפות בלתי-משוערת שללתם את העמדה הזאת. טוב שהוצדקה עמדתנו, אבל אנו מעולם לא טעננו כי אפשר להשאיר חלל ריק מבחינת הבטחון הלאומי. אם אתם עומ- דים לבטל את מנגנון הממשל הצבאי, מדוע צריך להשאיר על כנן את תקנות החירום של שנת 1945, עליהן החליטה הכנסת כי הן עומדות בניגוד ליסודותיה של מדינה דמוקרטית ?
את שר המשפטים החדש אנו נברך לאחר שימסור הצהרת אמונים, אבל אני רוצה להזכיר לו כי ביום מסויים הוא טען ש"תקנות חירום כאלה" — אני מתחלחל לחזור על דבריו, אבל למען הענין הציבורי אעשה זאת — ״לא היו אפילו בגרמניה הנאצית". אני מקווה ששר המשפטים לא שכח את דבריו ההם והוא יצטרף לעמדה שצריך לחוקק חוק בטחון במקום אותם חוקי חירום נוראים של שנת 1945. אין צורך להנציח אותם ואפשר לחוקק חוק הוגן אשר יתן לנו בטחון פנימי במדינה מוקפת אויבים, לה בטחון לאומי פנימי כזה דרוש.
אנו נביא הצעת חוק בענין סכסוכי עבודה. איננו יכולים להבין מדוע הסוציאליסטים בבית הזה מתנגדים לתיווך חובה בסכסוכי עבודה או לבוררות חובה בשירותים החיוניים. המעסיק העיקרי במדינה כיום איננו עוד המעסיק הפרטי. המעסיק העיקרי הלא הוא הציבורי, הממשלתי, ההסתדרותי. בדרך כלל כל שביתה נגמרת בפשרה. כלל גדול בעולם. הבעיה האנושית היא מדוע אין לחפש את הפשרה לפני השביתה או ההשבתה. אם המעסיק בעיקרו הוא ציבורי, מדוע בינו לבין המועסקים על-ידו אי-אפשר מראש לחפש את הפשרה? — למען קידום משקנו, למען האינטרס המשותף של כל שכבות האומה.
אני מבין כי לאחר התפטרותו של חבר-הכנסת קול מן הכנסת וצירופו לממשלה, יש לנו מצב כזה: מבחינת הליברלים העצמאיים בשטח החברתי-כלכלי, הקול — קול קול, והיד — מחזיקה עלה תאנה קטן מאד, לא סוציאליסטי, לממשלה הזאת. לכן, אינם יכולים להציע הצעת חוק כזאת. אנו נביא אותה, כי הדבר דרוש לאומה כולה ולא רק לאלה שאנו מתכבדים לייצגם.
זו הפעם הראשונה בתולדות ישראל שיש לנו שליש של ממשלה במשטר פרלמנטרי שהוא מחוץ לכנסת. היה לי הכבוד ב-16 בפברואר 1949 להשתתף, באסיפה המכוננת, בדיון על חוק המעבר. ועדת החוקה הציעה למליאה לכתוב בסעיף 10 לחוק המעבר לאמור: ״הממשלה תהא מורכבת מראש הממשלה וממספר שרים מתוך חברי הכנסת". במלי- אה הסתייג מהצעה זו שר החוץ, מר משה שרת זכרונו לברכה. הנימוק שלו היה כזה: ״איני רואה משום מה עלינו לגזור מראש על עצמנו הימנעות מלהסתייע באנשים, בכוחות עבודה ובכשרונות שהחיים עלולים להביאם לעזרתנו". כזה היה ratio legis של תוספת המלים "או מחוצה לה".
אני רוצה לשאול אתכם, חברי מפא״י הנכבדים: הבעקבות דבריו של חברכם הדגול המנוח הלכתם בהרכבת ממשלה זו?
מי שהתנגד לתיקון הזה היה חבר האסיפה המכוננת ישראל אידלסון זכרונו לברכה, הלא הוא מר בר-יהודה המנוח. הוא הזהיר מפני אינפלציה של שרים שיהיו מחוץ לכנסת, וקבע שזוהי סכנה למשטר הפרלמנטרי. האם בדעה זו התחשבתם, חברי אחדות העבודה ?
לא זו בלבד שמלכתחילה צירפתם שלושה חברי ממשלה מחוץ לכנסת, אלא שלושה חברי כנסת העומדים להיות שרים, מתוך תחבולה המערימה על החוק החרות, התפטרו בעוד מועד כדי להשתחרר מן העול הכבד של חברות בכנסת למען העול המתוק של חברות בממשלה.
בכנסת החמישית קיבלנו חוק, לאמור: ״שר שהוא חבר הכנסת ומתפטר מכהונתו בכנסת, רואים התפטרותו מהכנסת כהתפטרות מהממשלה״. החוק הזה אינו מונע שר שהוא חבר כנסת מלהתפטר ממנה ואפילו אחר-כך להיות מצורף לממשלה. אבל החוק הזה קבע ותבע, שאם יקרה דבר כזה, חייבת הממשלה למסור לכנסת הודעה, להסביר נימוקיה, לקיים דיון, לבקש אישור.
כדי להתחמק מן הנוהג הזה שנקבע בחוק אך לפני מספר חודשים, שלושה חברי כנסת העומדים להיות חברי ממשלה התפטרו מן הכנסת, ויישארו בממשלה. איזה מופת אתם נותנים לאזרחים מבחינת כיבוד החוק, הרוח שבו והאות הכתובה שלו. היו ציניקנים, גברתי היושבת-ראש, שהיו טוענים בשם עורכי-דין, מסוג מסויים, שהחוק נוצר כדי לעקוף אותו. מעולם לא שמענו שממשלה תיתן דוגמה לאזרחים כיצד עוקפים חוק. איך עשיתם כדבר הזה ? הבוחר נתן נציגות מסויימת למפ״ם. היא החליטה - שני חברים דגולים שלה לא להציב ברשימתה. משום כך, על אף החלטתו של הבוחר, צריך לצרף אותם לממשלה ? הבוחר נתן נציגות מסויימת לאחדות העבודה...
יוחנן בדר (גח״ל):
מפא״י נתנה נציגות לאחדות העבודה.
מנחם בגין (גח״ל): יש לה היום שלושה חברים בממשלה. משום כך צריך אחד מהם להתפטר מן הכנסת, כדי שבמקומו ייכנס חבר שלא נבחר ? הוא הדין למפא״י; הוא הדין לליברלים העצמאיים. הרי יש בכך פגיעה בכל יסודות המשטר הפרלמנטרי, בהכרעת הבוחר. בזה התחלתם.
