בכבוד, בכנות ובכאב
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון י"ג אלול התשכ"ד, 21 באוגוסט 1964
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אנו מאמינים שיש לכבד רבנים, תלמידי חכמים,מורי הוראה בישראל. כל מי שמשמיע כלפיהם דברי זלזולאו שטנה, כל מי שעושה כנגדם מעשה בזיון, חותר תחת יסודות קיומנו הלאומי. היו כאלה שבימים עברו ניסו להשפיל את כבודו של הרב הראשי, רבי אברהם הכהן קוק זצ״ל,משום טענה כי הם, מבזיו, אדוקים ממנו וחרדים ממנולתורת ישראל. וישנם כאלה שניסו, או עודם מנסים, לבזות— ייבדל לחיים ארוכים — את כבודו של הרב הראשיהראשון לציון, רבי יצחק נסים. אלה אף אלה, יבואו מצדכלשהו ויהיו מניעיהם המפוקפקים אשר יהיו, גורמים לחילולהשם ולהשפלת כבוד ישראל.
רצוני לומר שבשיסוי כזה כנגד גורמים ואנשים אשר כלימי חייהם וגם כל תקופת פעילותם הציבורית, המתנהלתלנגד עיני העם כולו, עשו מתוך הכרה פנימית עמוקה למעןהעלאת קרנה של אמונתנו הנצחית, למען העמקת ההכרהשלגבי יהודים אין הפרדה בין לאום ודת, למען ההחדרה בלבובנפש של העקרון שאין הפרדה בין המדינה לבין דתבמדינת ישראל — על דרך השיסוי הזה לא תהיה, מוריורבותי, תפארתכם.
בהנחיותיה של הרבנות הראשיתלגבי אחינו יוצאי הודו מעדת ״בני ישראל״, ישנה פיסקה המצווה על בדיקות מיוחדות לגביהם, ועד כמה שאפשרלמעלה, בשני מקרים, ובשני מקרים בלבד: אם איש יהודי,שאינו נמנה עם עדת ״בני ישראל״, ירצה לשאת אשה יהודיה הנמנית עם עדה זו; או אם איש יהודי הנמנה עם עדה זוירצה לשאת אשה יהודיה שאינה נמנית עם עדת ״בני ישראל״.בשני המקרים האלה מצווה אותה פיסקה בהנחיותיה שלהרבנות הראשית לבדוק דברים שאינם נבדקים כאשר אישיהודי ואשה יהודיה מעדת ״בני ישראל״ נישאים; וכאשראיש יהודי ואשה יהודיה מכל עדה אחרת נישאים. זוהיהבדלה בין יהודים לבין יהודים. ובשום פנים ואופן לא נהסס לומר את המלה הזאת, כי אמת היא: זוהי אפליה.
לי יש הרגשת אפליה גם כאשר היאלטובת בתי. אני אינני מסכים שאם בתי, אם ירצה השם,תינשא לאיש, לא תהיינה כלפי אם אמה הבדיקות, אם מצוויםלערוך אותן כלפי בת יהודיה אחרת. זוהי הרגשת האפליהשלי.
שר הדתות אומר לי, שאין אפליה, אלא יש הרגשתאפליה. אני באמת מוכן להרכין ראשי בפני הנכונות לקייםבאוזנינו פלפול כזה: אפליה איננה, ישנה רק הרגשת אפליה.קיפוח איננו, יש רק תחושת קיפוח. עוד אומר משהו גםעל ההרגשה והתחושה. אבל אדוני שר הפנים, עם כל הכבוד,עדיין לא נתקלתי במקרה כזה שיזעק אדם: ״אני חשאפליה", בלי שתהיה אפליה.
הפיסקה שעמדתי עליה מבדילה בין ישראל לבין ישראל.למדנו מאבותינו לומר: המבדיל בין ישראל לעמים. מעולםלא קיבלנו שאפשר להבדיל בין יהודים לכל דבר לבין יהודיםלכל דבר, אם נאמר שהם יהודים לכל דבר. אדוני היושב-ראש,ככתוב, מוכן אני להתאבק בעפר רגליהם של חכמים. אבלאם אמרו שיהודים אלה הם יהודים לכל דבר, השכל הישרשהוא מנת-חלקו של כל איש בישראל, מחייב לשאול: ממהנפשך? אם הם יהודים לכל דבר, מדוע הם יהודים לכלדבר — זולת הבדיקות לפני הנישואין?
כבוד הרב הראשי, מורנו ורבנו הנעלה, הרב אונטרמן,הודיע שאין משנים הלכות בלחץ. עם בל יראת הכבוד, אנילא רק מסכים — אני גם מבין. אבל עם אותה יראת כבודיורשה לי לומר שהמלה ״הנחיה״ היא מלה חדשה מאד. אםאינני טועה, היא נולדה בדורנו, אולי אפילו בעשור האחרון.לעומת זאת, יש מלה קדמונית אדירה בישראל: תקנות.מורינו ורבותינו בכל דור ודור התקינו תקנות — גם בלחץ.איזהו הלחץ ? — לחץ החיים עצמם. משום כך, בין כלהכתרים שבהם מעוטרת תורת ישראל, אחד המופלאים שבהםהוא התואר — תורת חיים. מדוע לא נראה קדושה בלחץחיים זה של הזעקה האנושית והיהודית ? שום תעלול אינומבטל ענין צודק. את התעלול יש לגנות. את הענין הצודקיש לראות. ״אנו רוצים להיות יהודים, תנו לנו להיות יהודים ככל שאר היהודים״ — לחץ זעקה שכזאת, זעקת לחץ שכזה,אני סבור שזכות וחובה להטות להם אוזן, להטות להםאת הלב.
יהודי שבא מארץ רחוקה, מארצות-הברית של אמריקה, הציעלהמיר את התוכן ואת המלים של קריאת שמע, זאת הקריאהשבה החלו תולדות עמנו, בשמה עלו אבותינו על המוקד,במלה העיקרית שבה נשרפו עשרה הרוגי מלכות, עמה הלכואבותינו בדור הזה אל הכבשנים. אבל אחינו יוצאי הודו,עדת בני ישראל, השמיעו את ה״שמע ישראל״ הנצחי כלימיהם, מוקפים זרים ונכרים שבעצם מספרם לחצו עליהם.עתה הם באו אלינו, שבו למולדת. עלינו לקבל אותם באהבה,לקרבם ולא להרחיקם, להכניסם לתוך ליבותינו ולא רק לתוךבתינו, ולא לפגוע ברגשותיהם, לא לתת להם טעמים שלתחושת אפליה, ולא מניע להכרת קיפוח. זאת חובתנו. בימיםאלה עלינו לקרב רחוקים: ודאי שאסור לנו להרחיק קרובים.הרי יהודים הם, אחינו המה. לא רק דם מדמנו — נפשמנפשנו הלאומית. עלינו לראות בעצם החזיון של קיום עדהכזאת במשך דורות את אחת התופעות של גדולת העםהיהודי בפזורותיו, בתפוצותיו. וכאשר קורה מה שקורה —כואב, כואב הלב מאד. וגם את זאת נאמר בכל הכנות.
אחד הדברים המבדילים בינינו ובין אחרים, ועליו גאוותנו, הוא שבמסורת היהודית הנצחית מעולם לא נתקבל העקרון של ״אכס קתדרה". מותר לאיש בישראל להביע דעה. והמוסד ההלכתי הוא שיקבע.
