לא בתחבולות נעשה משפט! (נאום בכנסת על פרשת ד"ר סובלן)
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון י"א תמוז התשכ"ב, 13 ביולי 1962
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אנחנו מאמינים בעליונות המשפט, וסומכים על בית-המשפט. ולפי הכרתנו עוד לא נולד אדם אשר מותר לחסום בפניו את הדרך למשפט, יהיה אשר יהיה ויפשע כפי שיפשע. אולם האווירה הנוחה הזאת איננה הצדקה בשביל הממשלה שעשתה מעשה שלא ייעשה, ומהו? היא חסמה בפני אדם את הדרך למשפט, לערעור על אותו צו גירוש לפני בית-דין מוסמך והיא חסמה את הדרך בתחבולות ובכוח. במשלים של החכם מכל אדם כתוב פעמיים על מלחמה ותחבולות: בפרק כ׳ — ״ובתחבולות עשה מלחמה״׳ ובפרק כ״ד — ״כי בתחבולות תעשה לך מלחמה״. במלחמה נגד אוייב הקם על עמך להשמידו׳ התחבולות לא רק זכות אלא חובה היא להשתמש בהן, לא רק כרי להתגבר על האוייב אלא גם כדי להציל נפשות, כי תוך שימוש בהן מונעים שפך דם לשני הצדדים ומבטיחים את הנצחון. אבל הממשלה הזאת תצטרך ללמוד אחת ולתמיד כי בתחבולות משתמשים נגד אוייב, והמשפט איננו אוייב, ועורך-דין - שליחו של אדם — איננו אוייב. בפניהם צריכה ממשלה המכבדת חוק ומשפט להתייצב בראש מורם ובלב טהור ובידיים נקיות.
אתם הסתרתם מפני עורך-הדין, שאתם עומדים לגרש ביום א' בשעה שבע בבוקר את ד"ר סובלן; למה הסתרתם זאת ממנו? עשיתם זאת כדי שלעורך-הדין לא יהיה סיפק ללכת לבית-המשפט הגבוה לצדק. איך יכול היה? הוא טען מלכתחילה שהוא מחכה להחלטת הממשלה על צו גירוש, ואז יבקש צו מניעה. אולי עשה משגה מבחינה מקצועית. ד"ר דב יוסף, אתה מניד בראשך. האם אני, בהגיני מתוך הכרה מלאה על סדרי המשפט במדינת-משפט, צריך להרגיז אותך, את שר המשפטים? אתם טוענים למה באנגליה פנו עורכי-הדין לבית-המשפט? אולי יש שם עורכי-הדין זריזים יותר. כלום בזריזות מדובר? ממשלה נוהגת לפי זריזותו של עורך-דין פלוני או אלמוני? כל אדם, כל פושע, כל עבריין, יהיה אשר יהיה, זכאי לבקש את עזרת בית-המשפט. אתם החלטתם לגרש אדם ולא נתתם לו סיפק, לו ולעורך-הדין שלו, ללכת לבית-המשפט; זוהי האמת לאמיתה. איש לא יוכל לסתור אותה. לו רציתם להשאיר לו חצי שעה, כדי לאפשר לעורך- הדין לבוא לירושלים, הייתם מחליטים לגרש את מרשו ביום ראשון בעשר בבוקר. מי יוכל לסתור עובדה זו? אולי היו לכם נימוקים כדי למנוע את התערבותו האפשרית של בית-משפט, אבל אינם יכולים להיות בעלי כוח שכנוע. כל אדם זכאי לפנות לבית-המשפט. ראש הממשלה סיפר שבנעוריו למד משפטים. אך אמא-היסטוריה לא איפשרה לו להמשיך בלימוד זה. אינני יודע כמה זמן למדת, מר בן-גוריון, אך הזמן שלמדת צריך היה להספיק לך כדי שתדע כי לכל בן-אדם צריכה להינתן האפשרות לפנות לבית-המשפט. יש חוק גירוש, יש חוק הסגרה והרבה חוקים אחרים. אבל יש במדינת משפט חוק החוקים: חובה לתת אפשרות לכל בן אדם לפנות לבית-המשפט, ובית- המשפט מכריע. זה המעשה החמור שעשיתם, מורי ורבותי חברי הממשלה, ולא תוכל לעמוד לכם הטענה שעורך-דין לא היה זריז במידה מספקת, הוא לא יכול היה להעלות על -הדעת שתנהגו בתחבולה מצר אחד ובכוח מצד שני, כדי לא לתת לו אפשרות פיסית לבקש צו מניעה. אחר כך הלך הוא לבית - הדין הגבוה לצדק, ובית-הדין בצדק אמר: אין לנו עוד אמצעי יעיל. שהיה לחץ מסוים - אין זה סוד. שר הפנים בעצמו אמר זאת לעיתוני-ערב. לחץ מסוים היה - ונבהלתם. ובאותם המשלים שהזכרתי, כתוב: "ותשועה ברוב יועץ". אבל אין לך יועץ רע מבהלה. ממה היה להיבהל? הוא ישב במעצר, אפשר היה לתת לו אפשרות לפנות לבית-המשפט, ובית-המשפט היה מכריע. מפני מה היה להיבהל? מה כל הבהלתנות הזאת? זה המעשה החמור ביותר שנעשה מבחינת מדינת- משפט. אנחנו מתגאים בבית-המשפט שלנו; אנחנו סומכים על בית-המשפט שלנו; למה לא ניתנה אפשרות לפנות אליו, לאחר החלטה על גירוש, אבל לפני הגירוש למעשה? אדוני היושב-ראש, לא הגשנו הצעת אי-אמון בענין זה. הנשק הפרלמנטרי הזה ידוע לנו, אם מותר לי להתבטא כך, לא פחות מאשר לשכנינו הצעירים - צעירים מבחינת השירות הממלכתי באופוזיציה, וגם הם לא לא הגישו בשבוע שעבר הצעת אי-אמון. לנו היה שיקול אחד לאומי-ממלכתי מכריע, ומהותו - מוסרית, לבל ייווצר רושם, בין אצל קרובים ובין אצל רחוקים, במערב ובמזרח, בכל חלקי תבל, על-ידי הצעה פרלמנטרית מסוימת, או על-ידי הצבעה פרלמנטרית מסוימת - ולעתים שתיהן חשובות מכל הנאומים, גם יחד - שאנחנו היינו מחייבים, מבחינת מהות הדברים, מתן מקלט לאדם כד"ר סובלן, באותם התנאים שהגיע אלינו. לו יכולתי עכשיו לנמק את החשש מפני הרושם הזה ואת מהות עמדתנו ביחס לסובלן, הייתי עושה ואת; אינני יכול. מדוע? משום שהאיש הזה היום יעמוד לפני בית-משפט, או מחר יעמוד לפניו, ואוי לנו שאיננו עומד לפני בית-משפט ישראלי אלא לפני שופטים זרים, ולפניהם ניתן לו לטעון את טענותיו. אבל אם הוא עומד לפני משפט, אסור גם היום לומר, אפילו ממרחקים, משהו העלול להשפיע על גורלו.
לכל אדם צריכה להנתן אפשרות לפנות לבית המשפט. יש חוק גרוש, יש חוק הסגרה והרבה חוקים. אבל יש במדינת משפט חוק-החוקים: חובה לתת אפשרות לכל בן-אדם לפנות לבית המשפט, ובית המשפט מכריע.
אתה יודע, מר שפירא, שאני מתייחס אליך גם בכבוד וגם בידידות, אבל אני מבקש ממך להבין: אם ראובן יערים על שמעון וישתמש בחתימתו, ובעזרתה ישיג סכומי כסף מסוימים, ואם ראובן יופיע לפני בית-המשפט כדי לתת את הדין על מעשהו, לא יוכל, למען הצדקתו, להשמיע את הטענה: אבל אני הצלחתי!
