מר דיין, או הממשלה כולה חייבים בהתפטרות
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון י"א אדר התשכ"ד, 24 בפבואר 1964
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
ודאי, חברי הכנסת הנכבדים, פרשת לבון האומללה איננה נותנת מנוח לא למפלגה שבחיקה היא נולדה, ולא ציבור המתבונן מפרק לפרק בהתפרצויותיה העונתיות. הסיבה פשוטה. שום ציבור אינו יכול לחיות, לאורך ימים, עם שקר. וסביב פרשת לבון נעשו המעשים הנוראים ביותר, כדי להפוך אמת לשקר וכזב לעובדה. הודחו אזרחים, ובתוכם קצינים בכירים של צבא ישראל, שיעידו עדות שקר. זוייפו מסמכים, הוחלפו תאריכים של מסמכים מן הסוג הסודי ביותר. עם אינו יכול, לאורך ימים, לחיות עם כזבים כאלה. מבחינה זו כדאי שכל אחד מאתנו יזכור את אשר אמר תומאס קרלייל בספרו האדיר על המהפכה הצרפתית: ״כל השקרים יש נגדם פסק-דין מוות שהוצא בבית-הדין השמיימי, והם מתקדמים באיטיות או במהירות אך באופן בלתי-נמנע לקראת קיצם״. זו הסיבה שבגללה מדי פעם בפעם פורצת פרשת לבון, על אף כל ההכרזות התמימות על הפרישה מן פרשה.
השאלה, שנדונה בעתונות, היא גם זו: האם ראש-הממשלה קרא את הודעתו של שר החקלאות, או לא קרא. אני תמה מאד על הריון הזה. ארוני ראש הממשלה, אם קראת את הודעתו — אתה אחראי; אם לא קראת את ודעתו - אתה אחראי. מי שאיננו מבין את הכלל הזה — מה מבין הוא במשטר פרלמנטרי, מה מבין הוא מן הפסוק בחוקה שלנו המדבר על אחריות משותפת של הממשלה? שום דברי בלע אינם יכולים למנוע את האחריות הזאת החלה על ראש הממ שלה ועל כל חברי הממשלה בגלל הודעתו הרשמית של אחד מחבריה בענין כאוב ועדין כל-כך.
אדוני היושב-ראש, מי שיאמר או יכתוב שהיום האופוזיציה נכשלה בנסיונה להפיל את הממשלה, לא יגלה אלא בורות מוחלטת בהלכות הפרלמנטריזם. אופוזיציה יודעת לספור עד 68. וינסטון צ'רצ׳יל, אשר שירת גם בממשלה וגם באופוזיציה, הסביר פעם מה משמעותה ותכליתה של הצעת אי-אמון. לעתים רחוקות מאד האופוזיציה מצליחה להטות לצדה חלק מתומכי הממשלה ויחד הם מפילים אותה. (זה קרה בכנסת שלנו כבר פעמיים, אבל במשך חמש-עשרה שנה פעמיים אלה אינן מקרים שכיחים). בדרך כלל הצעות כאלה מופלות על-ירי הרוב הקבוע. ובכל זאת, מתי האופוזיציה מגישה — ביודעה את האריתמטיקה — הצעת אי-אמון? כאשר היא משוכנעת שהממשלה עשתה מעשה או מחדל מן הסוג שהוא חמור במיוחד מבחינת האומה, כבודה, בטחונה ועניניה החיוניים.
