הישיבה המאה ושמונים ושלוש של הכנסת השלישית-המצב המדיני והצבאי-דיון

המסקנה הראשונה היא: לא היכה צבאנו באויב כדי שתהא מלחמה נצחית ביננו ובין מצרים. המטרה היא שלום, שלום-אמת. המסקנה השניה היא - ואנו ממליצים עליה: יחס אנושי והוגן לכל בני ערב, פליטים או בורחים, הנמצאים היום תחת שלטונה של ישראל. אויב יש להכניע, להדבירו, אבל מי שנכנע אין לפגוע בו; יש לחמול עליו, יש להושיט לו יד, יש לעזור לו בהקמת ביתו.

"והמסקנה העיקרית היא: הארץ נשארה הרבה מאד לרשתה, מה רווח הלב בשמענו את הודעת צבא ישראל אל עזה משוחררת. אמר צבאנו: שטח מולדת שנקרע מעליה, חזר לחיקה. השבח וההודיה לשמע מלים אלה. אבל אם עזה היתה עיר אבות שנקרעה מעל המולדת, מה היא ירושלים, חברון מהי, בית לחם מהי? לא עוד ייאמר בישראל, בבואנו לדרוש מבצע שחרור של אדמת אבותינו, תוקפנות "התפשטות" הגבול נקבע בהסכם רודוס וכזה הוא ישאר". "העם כולו יסיק מסקנה משחרור השטח הכבוש בדרום. אדמת מולדת. הנמצאת תחת כיבוש זר אינה פוסקת להיות אדמת מולדת. הכיבוש הזר אינו מפקיע את זכותנו הנצחית על אדמת אבותינו ובנינו. כל העם חייב היום להתאחד סביב הכרה זו, ובעזרת ההשגחה העליונה נזכה כולנו, במהרה בימינו: הממשלה הכנסת, ורבבות בני עמנו – לעלות להר הבית כדי לתת שבח והודיה לאלהי ישראל על שהוציאנו, בדור הזה, מעבדות לחרות – אמת".