שלטון על החומר והנפש

אשר לריב שהביא לשביתה זו. אין איש ישר בישראל, המטיל ספק, לימין מי הצדק. "שוויוניות" אינה שוויון. אם אדם הלומד, לעתים מתוך עוני וסבל, את מקצועו במשך חמש שנים, יקבל, כפרי עבודתו, שכר דומה לשכרו של אדם. שרכש את משלוח ידו, נניח במשך שנה, אין בכך שום שוויון, אלא יש בכך אי שוויון ואי צדק בהערכת המאמץ המושקע. בהבדלי שכר, על פי ההשכלה, המומחיות, והיעילות, אין שום פגיעה בצדק; היעדרם הוא בלתי צודק. בהבדלים אלה אין גם כל סיבה ל"התקוממות" מוסרית; לא קנאת הצדק היתה מניעה אלא קנאה אחרת, המורידה אנוש ואינה מעלה חברה.

הטרגדיה בחברה מתחילה אז, אם יש בקרבה אנשים, המקבלים כפרי עבודתם, או על אף כושרם ונכונותם לעבוד, פחות מכדי המחיה שלהם ובני משפחתם והנה במשטר המוריד שיסודו קבוצת שליטים-מעבידים, ישנם רבבות אזרחים, במעברות וברכוזי עולים אחרים, המצטוים על ידי הסוציאליסטים שלנו להתקיים ולקיים משפחה, בששים עד שבעים לירות לחודש, תמורה לשנים עשר ימי עבודה. חזיון זה, המקומם נפש כל אחד, בה מקננת שאפית הצדק, אינה מעיקה כלל על מצפונם ה"פועלי של צדקנינו המרכסיסטים. אין הם מטכסים עצה, כיצד להבטיח לכל איש בישראל את "מינימום הקיום", אם על ידי הבטחת ששה ימי עבודה בשבוע, ואם על ידי בטוחו נגד אבטלה, שנגרמה, בשלמותה או בחלקה לא באשמת המובטל, לעומת זאת הם דואגים, כביכול, לכך שציבור הפועלים לא "יתקומם" נגד תוספת שכר כלשהי לעובדים, אשר עמלו ולמדו ורכשו דעת. אכן, לאמינימום של צדק מדריכם, אלא מכסימום של צביעות.

אם נתבונן בסיבות, שהביאו לירידה התלולה של הפרסטיג'ה השלטונית, נפסיק להתפלא; נדע כי ירידה זו היתה בלתי נמנעת. טלו את הטלית תכלת-לבן של שעת חרום לאומית, בה ניסו דוברי מפא"י לכסות את גזילת התוספת, שהובטחה על ידם הם לרופאים, למהנדסים ולשאר העובדים האקדמאיים. כל איש בישראל יכול היה לראות, וראה, כי אין מתחת לטלית זו אלא התחסדות...

כלום פרץ הסכסוך בתל אביב העיר על הטבת תנאי העבודה, על שכר המינימום, או על הבדלי שכר מודקים? על עובד בעירית תל אביב, ומחוצה לה, יודע כי קיומו של ארגון העובדים הלא הסתדרותי לא הוריד משכרו מיל אחד וחיסולו לא יוסיף לו גרוש אחד. רק בגלל תיאבון המונופולין ותאותההשתלטותהושבתה עיר ומלואה בעצם הימים, בה החילונו שומעים "את משק הכנפים של המיגים המצריים".

ואף על פי כן, ראה זה פלא, אין התרחבות השלטון על החומר מלווה בהעמקת השלטון על הנפש. בדיוק להיפך. עם התעצמות המשק המפלגתי של מפא"י, נהרסת והולכת השפעתה המוסרית על המוני האזרחים, אף על אלה, התלויים בה, לפחות לכאורה, בפת לחמם. סר הפחד מפני הבוסים דבית מפא"י, אף אם הם עושים את הכל כדי להגדילו. שידוליהם דוחים, איומיהם מרגיזים. קריאותיהם אל המצפון מקוממות את הנפש. ביתם, העומד על עמודים רקובים מתמוטט. אין עוד מציל לו. פור יתפורר. דין צדק הוא, שאלת זמן היא. ... ועוד תאמר בלבך: הכבוד והיקר לעם הזה הוא, אמנם לעתים סורר ומרה ותועה. אבל עם גדול והא. בחומר ובחומריות ובחמרנות אין לשלוט בו. בסופו של דבר, יתן לנאמנים כגודל נאמנותם ולצבועים כעומק צביעותם. והמרכסיסטים שלנו חייבים ללמוד, כי ההכרה קובעת את הקיום, לא פחות ואולי אף יותר, מכפי שהקיום קובע את ההכרה. ואם לא בכל הגויים כך: בישראל כך.