לא עוד לסגת – נעמוד כעם אחד!

מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ט' שבט התשי"ז, 11 בינואר 1957
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

אנו יכולים, אף חייבים, על רקע מבצע סיני... לבחון את היסודות עליהם בנינו את המדיניות ואת האיסטרטגיה שלנו. ראשית, הבחנו בין התקפה לבין תוקפנות. במשך שנים הצענו לעם לדעת להבחין בין מה שקרוי בלעז ,,אופנסיבה" לבין מה שקרוי בשפת זרים "אגרסיה". הסברנו בעקשנות, כי בתנאים המיוחדים בהם אנו חיים, והם מתמצים בשלושה: מצב מלחמה מוצהר, מלחמת דמים קיימת, ומלחמת חזיתות מוצהרת מראש, בלי קביעת תאריך מדוייק - כי בתנאים האלה שטות מסוכנת היא לטעון שמבצע צבאי כלשהו שהעם הזה יקבל על עצמו להוציאו-לפועל יהיה בבחינת תוקפנות, גם אם עמנו יהיה מבחינת הממדים של המיבצע ואם מבחינת שעת היזמה - הראשון להתחלתו.

שנית, הבדלנו בין מבצעים חד-חזתיים ובין מלחמה כל-חזיתית. אנו הסברנו לעם כי מלחמה בבת אחת בכל החזיתות, אילו אנו היינו מתחילים בה, כרוך בה סכון העולה אולי על הסיכוי, ומאחר שמדינת ישראל היא המכשיר להגנת עצם קיומו של העם היהודי, אסור לסכן את קיומה של המדינה. אפילו היתה הברירה בידינו, אין עלינו לשלוח בבת אחת - עפ"י החלטתנו אנו - את צבא ישראל בכל שלושת הכוונים היבשתיים. על אחת כמה וכמה סכנה כרוכה במלחמה בבת-אחת בכל החזיתות אם היא תבוא ביזמת האויב ובשעה בה הוא יבחר, באשר בשעה זאת הוה יהיה מוכן להסתערות שמטרתה הכחדה.

שלישית הפרדנו בין מבצעי תגמול לבין מבצעי שחרור. האמת ההסוטרית היא כי רעיון התגובה על שפיכת דם יהודי במולדת הוא אחד הרעיונות המקוריים של תנועתנו...

אולם ייתכן כי בגלל העובדה ההסטורית הזאת השתרשה האגדה בקרב העם שאנו בכל התנאים צריכים לתמוך ללא סייג במבצעי תגמול. זה לא היה נכון. עינינו פקוחות לראות את ההבדלים בין תקופה לבין תקופה... אין דבר בלתי-מוסרי משפיכת דם יהודי ללא כל תגובה; ימי הפוגרומים חלפו לבלי שוב, ולא יישפך עוד דם יהודי בלי שישפך דם שופכיו; אולם, מבצעי התגמול לא יפתרו שום בעיה, לא מדינית, לא צבאית יסודית ולא בטחונית. לעומת זאת, הדרך לפתרון היא במבצעי שחרור. לא עוד השיטה "פגע והיסוג", אלא השיטה "קום שחרר והשאר".

רביעית, במשך שנים תבענו הידוק היחסים עם הרפובליקה הצרפתית... חמישית, עם הפקעת תעלת סואץ ע"י דיקטטור המצרי, הסברנו לעם כי זוהי שעה מיוחדת, שעה גדולה, שעת כושר גדולה ומיוחדת, לעם ישראל לזכות, בהתנגדות לחזק, למסוכן ולערמומי באויבינו, בעזרתם של אלה שהוא נעשה לאויבם.

היה סירוב מוחלט להודיע לעולם עד היכן גבול הנסיגה. מאז עברו חדשיים. ועינינו הרואות אילו שינויים חלו לרעתנו. אי שם בנובמבר 1956 הודיעה ממשלת צרפת באופן רשמי שעזה, בהיותה חלק של ארץ-ישראל, מן הדין שתישאר חלק אינטגרלי של מדינת-ישראל. זאת היתה הודעה בעלת חשיבות הסטורית לא רק מבחינת עזה וההווה, אלא גם מבחינת הניסוח – לשלילה: המצרים לא ישובו. אנו לא נסכים שהם ישובו לעזה. אבל הועלו פתרונות אחרים. אחד מהם הוא: משטר בינלאומי; השני – נציב מטעם האו"ם. עוד לא ברור לי מהו ההבדל בין שני אלה, אבל שניהם הועלו. ואנו כל הזמן טענו: רק לא המצרים. הצרפתים אמרו: עזה מן הדין שתהיה חלק אינטגרלי של מדינת ישראל. אבל אנו לא אמרנו זאת, כלומר: לא הודענו שבשום פנים ואופן לא ניסוג מעזה, לא נכניס אף אחד לעזה, אנו עומדים בעזה ונעמוד בעזה, עזה היא עברית ותשאר עברית.

אנו אומרים: אמנם אנו מעוניינים, כאנשים חפשיים בקיום ארגון בינלאומי. הוא טוב בייחוד כמפגש בין העמים. אהל האו"מ אינו יכול להחליט על עצם זכותנו להיות. משל למה הדבר דומה? אילו היה מישהו מביא את עינינו, אחרי התנגשות אפילו חמורה, בפני ביהמ"ש העליון (איננו צריכים להסביר איך אנו מעריכים את עצמאות המשפט ואת מעמדו, ובעיקר את ביהמ"ש העליון), וביהמ"ש העליון שלנו היה גוזר על אחד שהשתתף בהתנגשות עם זולתו, ללכת בדרך היפנים ולעשות חרקירי. חובה למלא אחרי בס"ד כזה של ביהמ"ש העליון? והאו"ם איננו בית-משפט, אלא הצטלבות-דרכים של אינטרסים. ואם האו"ם – בין אם ע"י יזמת מוסקבה ובין אם ע"י יזמה אמריקאית, ובין אם ע"י יזמה מוזרה ביותר, משותפת של מוסקבה ושל וושינגטון גם יחד, בין בתמיכת הבלוק האסיאתי-אפריקאי או הבלוק הקומוניסטי, ובין בכל קומבינצית-כוחות אחרת שיש לה אינטרסים משלה – אומר לנו לעשות חרקירי לאומי, אנו אומרים לו: לא, לא נעשה שום חרקירי לא נמות כי נחיה, נעמוד על זכותנו – ונקיים אותה.

ובגלל העמדה הזאת כלפי עזה, ומסקנתה כלפי השטחים הכבושים האחרים של המולדת, חייב אני לומר מלה אחת על המאורע הטראגי והנורא בכפר קאסם. רבותי, המאורע בכפר קאסם אינו יכול – לפי הכרתנו – להטיל שום צל על היחידה העברית רבת האומץ ששמה משמר הגבול. האנשים האלה ממלאים את תפקידם במשך שנים בתנאים קשים ביותר, בתנאים של פרובוקצית דמים מתמדת, באווירת איכה האופפת אותם על כל צעד ושעל. לא מעטים מהם נפלו בעמדם להגן על אזרחים אחרים. רבים מהם נפצעו ונשארו נכים לכל ימי חייהם. שום הסתה, תבוא ממי שתבוא, לא תוכל להטיל צל כלשהו על היחידה הזאת בתוך כוחותיה המזויינים של האומה.
אשר לאלה שהועמדו למשפט – בית המשפט יקבע אם הם אשמים או לא. ואם ביהמ"ש יקבע שהם אשמים – הוא יטיל עליהם את העונש.
שלישית, אנו מתקוממים בכל לב נגד המהירות, הפזיזות, ולא אהסס לומר: הפראות בנכונות להשתמש בנשק חם נגד אוכלוסיה ישראלית בלתי מזויינת. בתוך קווי התיחום בהם אנו עדיין חיים. אחד הדברים החמורים ביותר הוא כאשר צבא או משטרה מוציאים את נשקם החם ומפעילים אתו נגד אוכלוסיה אזרחית. ובכך יש דמורליזציה גדולה מאוד תחת השלטון הזה, המתיימר להיות שלטון של אחוות עמים, לפעמים הם ""Trigger happy כפי שאומרים האמריקאים. יש איזו מהירות ואיזו חדווה ללחוץ על ההדק. דווקא כאן אני חייב לומר: אף פעם בתקופת המחתרת העברית הלוחמת לא היתה הרגשה כזאת של ""Trigger happiness אושר לחיצה על ההדק, בלבם של הלוחמים, כאשר עמדו מול אויב ולא מול אוכלוסיה אזרחית שעלינו להבטיח לה שווי זכויות.
אשר לאלה שהועמדו למשפט – בית המשפט יקבע אם הם אשמים או לא. ואם ביהמ"ש יקבע שהם אשמים – הוא יטיל עליהם את העונש.
שלישית, אנו מתקוממים בכל לב נגד המהירות, הפזיזות, ולא אהסס לומר: הפראות בנכונות להשתמש בנשק חם נגד אוכלוסיה ישראלית בלתי מזויינת. בתוך קווי התיחום בהם אנו עדיין חיים. אחד הדברים החמורים ביותר הוא כאשר צבא או משטרה מוציאים את נשקם החם ומפעילים אתו נגד אוכלוסיה אזרחית. ובכך יש דמורליזציה גדולה מאוד תחת השלטון הזה, המתיימר להיות שלטון של אחוות עמים, לפעמים הם ""Trigger happy כפי שאומרים האמריקאים. יש איזו מהירות ואיזו חדווה ללחוץ על ההדק. דווקא כאן אני חייב לומר: אף פעם בתקופת המחתרת העברית הלוחמת לא היתה הרגשה כזאת של ""Trigger happiness אושר לחיצה על ההדק, בלבם של הלוחמים, כאשר עמדו מול אויב ולא מול אוכלוסיה אזרחית שעלינו להבטיח לה שווי זכויות.
אנו רואים בכל הערבים היושבים בתחומיה של ארץ ישראל ההיסטורית אזרחים פוטנציאליים של המדינה העברית בארץ ישראל השלמה. ולכן, אין אנו רוצים שייפגע ערבי אחד בתוך מדינת-ישראל ע"י הצבא או ע"י המשטרה בנשק חם או בכל צורה שהיא, אם הוא תושב שליו ואינו נותן שום סיבה לפגוע בו.

הבעיה העקרונית: לפי הכרתנו, העליונות של השלטון האזרחי הנבחר, הנתמך ע"י רוב בבית-הנבחרים, על הכוחות המזוינים של האומה – חוק עליון הוא Suprema Lex של רפובליקה חפשית אנו בכל לבנו עומדים על החוק הזה. הוא המבחן לחופש המהותי של מדינה. אנו יודעים שצבא ישראל כולו, על הגבוהים במפקדיו על המצויינים בצנחניו, על הנאמנים בסמליו, על הממושמעים בטוראיו, על חטיבותיו וגדודיו, פלוגותיו ומחלוקותיו – כולו נפשו מתקוממת נגד מדיניות הנסיגה של הממשלה. כי הצבא יודע מה פירוש הדבר לתכנן מצבע כזה מה פירוש הדבר להכין מבצע כזה, מה פירוש הדבר להוציא לפועל מבצע כזה, מה פירוש הדבר החזרת המצב לקדמותו, בשלומותה או אפילו בחלקה המכריע. ואף על פי כן, אנו אומרים, מתוך הנאמנות לאמונתנו בחוק העליון של מדינה חפשית: צבא ישראל חייב למלא גם את הפקודה השואתית הזאת של ממשלתו. כל עוד לממשלה הזאת יש רוב בבית הנבחרים – היא המוסמכת לתת פקודות לצבאנו, וצבאנו, עם כל התקוממות הנפש שלו, חייב למלא אחרי פקודות אלו. ואני אומר את הדברים האלה לא למען ביטוחנו העצמי בעתיד. יש לנו יסוד להניח ולהאמין כי כאשר יעקב מרידור יהיה שר הבטחון בישראל; כאשר אנו נרכיב ממשלה בישראל וידידי האהוב יהיה שר הבטחון בישראל – לא תינתנה ע"י ממשלה זו שום שקודות לצבאנו שתקוממנה את נפשו. ולכן, מה שאמרתי איננו בא לבטח את עצמנו פן, אם אנו נהיה בממשלה וניתן פקודה שתעורר מרירות בלב הצבא, הוא יצטרך למלא את הפקודה ומשום כך אנו אומרים עכשיו שעל צבא ישראל למלא גם את פקודת הנסיגה. לא לא לשם ביטוח עצמי, אלא מתוך אמונה מוחלטת שזהו Suprema Lex של רפובליקה חפשית: השלטון האזרחי, כל עוד נתמך ע"י הרוב בבית הנבחרים,] כפי שבא בתנאים המיוחדים שלנו לידי ביטוי ע"י הצבעת העם – הוא המוסמך לתת פקודות לצבא, והצבא חייב למלא אחריהן...הצבא חייב למלא אחרי פקודת הממשלה. ראש המטה, העומד בראש הצבא, חייב למלא אחרי פקודות הממשלה. אבל משמעת – כך למדנו בבית המדרש של הוגה-הרעיון בישראל לחידוש הצבא העברי, מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי – משמעת אפילו צבאית אין פירושה עבדות או השתעבדות. למלא אחרי הפקודה - כן, אבל אם הפקודה הזאת מקוממת את נפשך, אם אתה יודע שהיא לא רק הרת אסונות אלא מולידת אסונות – מלא את הפקודה, והסק את המסקנה, ואמור: אני מודיע, כי אינני יכול לשאת באחריות עבור מדיניות אומללה זו...