אל ננתק את הקשר בין עמנו לבין אלוהי אבותינו

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ג תמוז התשי"ח, 11 ביולי 1958

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

טענתי היא שיש להפריד במדינת ישראל בין citizenship או אזרחות לבין לאום ודת מאידך גיסא ועכשיו ניצבת השאלה, אם ביחס ליהודים אפשר להפריד בין לאום ובין דת. אני מביע את הכרתי: אין להפריד ביחס ליהודים בין לאום ודת, אי אפשר להפריד, אסור להפריד, לא יתכן שנפריד. יש מי שזכאי לשאול: למה? יש עמי תרבות גדולים שבהם קיימת הפרדה כזאת. יכול להיות צרפתי קתולי, פרוטסטנטי, מוסלמי; יכול להיות ערבי מוסלמי ונוצרי, יכול להיות הודי ברהמני, בודהיסטי, מוסלמי, נוצרי. למה אין להפריד אצלנו? בהעלותי את השאלה הזאת, אני נזכר בשיחה שנתקיימה פעם בין זאב ז'בוטינסקי לבין מדינאי והוגה דעות צרפתי גדול, דה-מונזי. המדינאי הצרפתי אמר לזאב ז'בוטינסקי: אני מקבל את כל תורת הציונות, אני מבין את שאיפתכם לשוב לארץ אבותיכם, אני מכיר בזכותכם להקים מדינה; דבר אחד אינני יכול להבין, אינני מקבלו: למה לכם עברית? ישנן שפות תרבותיות כבירות, עשירות; העברית היא שפה מתה במשך דורות רבים ; למה לכם העברית בארץ ישראל? זאב ז'בוטינסקי חשב קמעא והשיב: ככה. אמר דמונזי: עכשיו אני מבין, והוסיף: אכן, יש שאלות שביחס אליהן חוסר ההסבר המילולי הוא ההסבר. אבל את התשובה הזו ביחס לאי-הפרדה בין לאום ובין דת, כאשר המדובר ביהודים: ,,ככה"...
עמים אחרים החלו בפראות, ביערות, במערות, בפחד מפני הרעם והברק ובהשתחוות בפני הכוכבים. באו עמים נכריים והטילו עליהם את דתם; באו שליטים זרים החליפוה, והטילו דת אחרת. אחרת קם עמנו. הוא החל עם הבשורה האלוהית. עמה הוא חי: עמה ירד מצרימה; עמה היה בבית העבדים; עמה יצא הימנו; עמה נדד במדבר; עמה קבל תורה; עמה שב וכבש את ארץ המכורה; עמה הקים מדינה עצמאית; עמה הוליד נביאים; עמה שועבד; עמה מרד; עמה ניצח; עמה נפל; עמה דוכא; עמה פוזר בעמים; עמה שב לארץ-ישראל. כך קם עמנו וכך הוא חי במשך הדורות... כך קם כך חי העם היהודי. היה היה נסיון בקרב העם היהודי להפריד בין לאום ובין דת. עשוהו הוגי הדעות של ההתבוללות. הם אמרו: יכול להיות בן העם הגרמני, הפולני, הצ'כי ועוד, ובן דת משה. זוהי ההפרדה בעוון ההוא. הוגי הדעות של הציונות מעולם לא קיבלו את ההפרדה הזאת. אחד העם, אחד מגדולי הוגי הדעות של הלאומיות היהודית השיב למתבוללים: אתם טוענים שאך הדת מבדילה בינינו לבין העמים והן בעיניכם הדת אינה אלא טכס פולחני חיצוני. והרצל כתב ואמר: השיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ היהודים. קמה מדינת ישראל. היא קיימת עשר שנים. וקמו לנו הוגי רישום, הם מנסים להפריד בין הלאום ובין הדת בכוון אחר. הם אומרים: יכול להיות יהודי מבחינה לאומית אבל יש להפריד בינה לבין בחינת הדת. היום שמענו את ההלכה הזאת יוצאת מפי דובר הממשלה. ואני רוצה, עם כל הכבוד, לנקד את האלף בית מתחת להלכה הזאת: האם הממשלה באמת מאמינה שיש להפריד, ביחס ליהודים, בין לאום ובין דת? אם היא מאמינה בכך, עלי לשאול: יכול בן העם היהודי להיות קתולי? יכול בן העם היהודי להיות קלביני, אנגליקני, בפטיסטי, אנבפטיסטי? אני הייתי מוכן להמתין לתשובה מוסמכת, לו שר הפנים, דובר הממשלה, היה פה, או אולי ראש הממשלה היה נוכח. באין תשובה מוסמכת, אני מוכן להקל על כולנו ואני מוכן לומר שאין בבית הזה חבר כנסת אחד, ותהיה סיעתו והשקפתו אשר תהיה, שיטען כי בן העם היהודי יכול להיות, מבחינת הדת, קתולי, פרוטסטנטי, מוסלמי וכדומה. ואם אני טועה בבקשה יתקנוני חברי הכנסת שאינם מסכימים לדעה זו... משמע שאין הפרדה בעיניכם, אבל אתם מדברים בשם ההפרדה ואתם אומרים: יש כאלה שיקבעו, מי הוא היהודי מבחינת הלאום ויש אחרים שיקבעו, מי הוא יהודי מבחינת הדת.
לאחר כל אלה מתכנסת הממשלה ומקבלת שתי החלטות. ובהן נאמר, שאדם יירשם כיהודי מבחינת הלאום שלו, אם הוא יצהיר כך ויוסיף שאין הוא בן דת אחרת. אם אתם מפרידים בין לאום לבין דת למה אתם שואלים לדת? מה עסקכם הדת?(קריאות ביניים) אם מפרידים בין לאום ובין דת, למה אתם שואלים לדת? אבל אם אתם שואלים לדת, אז מי יקבע מי הוא בן דת לא-יהודית? שר הפנים? הרי אז הענין הופך לענין דתי. אתם דורשים שמישהו יצהיר שהוא לא בן דת אחרת, כלומר בן דת לא-יהודית. ומי הוא בן דת לא-יהודית – מי יקבע?.
ולכן ההחלטות האלו, אין בהן שום טעם ושום הגיון מבחינת התיאוריה של הפרדה בין לאום לבין דת. לו הייתם הולכים בדרך ההפרדה האמיתית – שאני מתנגד לה – הייתם צריכים לכתוב: אדם המצהיר שהוא יהודי, מבחינת הלאום, יירשם כיהודי. אבל אתם דורשים את ההצהרה הכפולה הזאת שעה שהוא מופיע בפני הרשם הממשלתי. והענין – חבר הכנסת ארם – הוא, מי הוא יהודי, הן מבחינת הלאום והן מבחינת הדת, ולא מיהו יהודי דתי. לעולם לא תשמע מפי איש בישראל, שיהודי לא דתי איננו יהודי. ואמנם ראש הממשלה היטעה את הציבור, כאשר באגרת לרב מימון טען שהממשלה לא באה לקבוע מי הוא יהודי דתי. לא זאת השאלה. הממשלה באה לקבוע מי הוא יהודי, והיא אומרת שהיא תקבע מי הוא יהודי מבחינת הלאום; הרבנים – לפי דעתה – יקבעו מי הוא יהודי מבחינת הדת; ואף על פי כן היא דורשת שאדם יצהיר בפניה שהוא יהודי מבחינת הלאום אבל איננו בן דת אחרת. היכן ההיגיון?.
הבעיה אינה מי הוא יהודי דתי. אלא: מי הוא יהודי. נכון, יש גם בעיה מיוחדת: מי הוא יהודי דתי. אך זהו ענין למצפון ולהכרה. וודאי, אני חייב לומר שבדור הזה, אולי מעל לכל, דרושה לנו אמונה. עובדה היא שגם בשם דתות למינהן נעשו בהיסטוריה האנושית פשעים איומים, אבל יש עובדה אחת מכרעת ומחרידה: בשום תקופה בהיסטוריה לא נעשו פשעים איומים כאלה, כפי שנעשו בתקופה מסויימת בשתי ארצות, בהן נעשה הנסיון לעקור את האמונה ואת האלקים מהלב – גרמניה ורוסיה. זה לא יכול להיות מקרה, ולכן דרושה אמונה. אבל אמונה, זה ענין שבלב, להכרה פנימית ולמצפונו של היחיד. מי הוא יהודי – מי יכול לקבוע זאת? הממשלה אומרת: לא הרבנים יקבעו, מי הוא יהודי. אני רוצה להוסיף על השאלה: ולא רבנים יקבעו מי הוא יהודי? אני חושב שאין לנו זכות לקבוע מי הוא יהודי, לאף אחד מאתנו. אני סובר שאבות אבותינו קבעו מי הוא יהודי. ומאחר שאני מאמין במה שאני עומד לומר בכל לבי ובכל נפשי, באמונה שלמה, בה חונכתי וגדלתי בבית אבי ואמי, ואותה אשא עד יומי האחרון עלי אדמות, אומר: אלקי ישראל קבע מי הוא יהודי. כך החלה ההיסטוריה של עמנו. עכשיו יתכנסו ששה עשר שרים, או ארבע עשר שרים והם יקבעו מי הוא יהודי – בהנחיות, בהחלטה מינהלתית? והם יעשו זאת הפעם השניה אחר ההתבוללות, את הנסיון, שלא נעשה אף פעם בתולדות עמנו, להפריד בין הלאום לבין הדת ביחס ליהודי? זה לא ענין של סטטוס-קוו. סטטוס-קוו, ידידי היקר והנכבד, חבר הכנסת שפירא, הוא – ואני אומר את אשר אני מכיר בו – מקח וממכר בין מפלגות דתיות—פוליטיות לבין יריביהן בתוך הממשלה. וכך, על פי מקח וממכר חייתם יחד במשך עשר שנים. זה לא ענין של סטטוס קוו. ולא לי להיכנס לפרטים, אם חבר-הכנסת שפירא ידע על ההנחיות או לא ידע עליהן. ודאי ששר צריך לדעת, אבל בשגגה אפשר גם לא לדעת. זה שינוי של סטטוס-עם; זה שינוי של השקפת-חיים; זה שינוי של מורשת אבות. מי לוקח על עצמו את האחריות לקבוע זאת בהחלטה אדמיניסטרטיבית אחת? אין לכפות את היהדות על איש; ואין לכפות איש על היהדות. אני חושב שכולנו מוכנים להסכים לשני הכללים האלה. לא היתה בקרב העם היהודי לא גזענות ולא מערכה לגיור. העם היהודי קיבל לתוכו בני עמים אחרים; ויש מגדולי העם שהם בניהם של אנשים שנתקבלו לתוכו. לא היתה גזענות בעמנו ולא היתה מערכה לשכנע שיקבלו את דתו. אבל ביחס לגרות, היו תקופות וישנן תקופות. היתה תקופה – ובה התבטאה גדולה רבה – כשחכמינו בקשו להקשות על כל מי שאיננו יהודי להצטרף לעם היהודי, מבחינת הדת ומבחינת הלאום גם יחד. ובמה היתה הגדולה? כי העם היה קטן, נרדף על צוואר. בא זר ואומר: אני רוצה להצטרף אליכם; אמרו לו: דע לך, קשה להיות יהודי, אתה עלול לשלם מחיר יקר אם תצטרף אלינו, אל תמהר, תעמוד במבחנים. היקשו עליו, אף על פי שתמיד היינו עם קטן משום שלא בקלות רצו להעמיד אדם במבחן שאין כמוהו בתולדות האנושות – מבחן היהדות. עתה התקופה היא אחרת. ואם כי, לפי הערכתי והכרתי אין לנו שום זכות להכתיב תנאים, יש לנו, לפי הכרתי, זכות ואולי אפילו מוטלת עלינו חובה, להשמיע תביעה לחכמי הדור: תיתחשבו בתקופה החדשה. שליש מעמנו הושמד, יש בינינו משארית הפליטה. חלק מהם ניצל, אם על ידי זרים ואם על ידי זרות. הם או הן סיכנו את חייהם או חייהן למען הצלת אחינו. יש להכיר בכך. זה חזיון אנושי רב-ערך. ואם הם באים אלינו, עלינו לקרב אותם, לקבל אותם בחסד ובאהבה וברחמים רבים. אנחנו איננו יכולים לכפות עליהם את היהדות, ואיננו יכולים לכפות אותם על היהדות. אבל אם הם רוצים לקבל את היהדות, אל לנו להעמיד בפנים קשיים. להיפך, נקל עליהם את הדבר. יש אומרים: מה יהיה אם יבואו יהודים מרוסיה? על כך אומר: קודם כל, ,,ווי דערלעבט מען דאס", ואם יבואו צריך לקבלם כמות שהם, בחסד ובאהבה וברחמים רבים. צריך להבין לתקופה. אין אלה הימים ההם. משהו מיוחד עבר על העם הזה בדור הזה. יש להקל בתקופה הזאת. יש להוציא תקנות. חכמינו קבעו על תורת ישראל, היא תורת חיים. הם ידעו להוציא תקנות מדור לדור, מתקופה לתקופה. זוהי התביעה שאנחנו יכולים, ואולי אף חייבים, להשמיעה. ובזה בוודאי שתיווצר אוירה אחרת מזו שהיתה עד כה. למה אתם, חברי מפא"י, תמכתם בחוק הנישואין והגירושין? האמת היא שחברי מפ"ם התנגדו לחוק הזה, אבל מפא"י, הסיעות הדתיות-הפוליטיות, ואנחנו והציונים הכלליים תמכנו בחוק הזה. אני גאה על כך שהייתי בין אלה שפעלו ועמלו למען קבלתו בוועדת החוקה, חוק ומשפט ובמליאה. יש בחוק הזה הגבלה של החלטתו החופשית של האדם דווקא בשטח האינטימי ביותר שלו. אדם אוהב אשה, רוצה לשאתה, לפי דרכו ואינו יכול אלא על פי חוק הנישואין והגירושין, כפי שקיבלנוהו. לא נכחיש שיש בכך הגבלה חמורה של החלטתו החופשית של היחיד. למה עשינו זאת כולנו יחד? שקלנו והגענו למסקנה הבאה: נשער שבמדינת ישראל יכול יהודי להינשא או לשאת על פי חוק חופה וקידושין, או על פי החלטתו וטקסו של שופט או של ראש עיר. נניח שזהו, חס וחלילה המצב. מה היתה התוצאה? נניח שבערך 30% מתושבי המדינה היהודיים היו הולכים לשופט או לראש העיר, אך בקרב 70% האחרים היה קם חלק, אולי חצי, שהיה מחליט כי בניו ובנותיו לא יינשאו ליהודים מקרב אותם 30%; ואם הורים היו עומדים על דעתם זו ובניהם היו מתמרדים, המשפחות היו נהרסות. זו היתה הסיבה המכרעת לקבלת חוק הגירושין והנישואין, ואם אני טועה תתקנו אותי... אני מדבר על הרוב המכריע של הכנסת שקיבלה את החוק, והיא עשתה זאת מתוך ההנחה שבמקרה זה מוטב להגביל את החלטתו של היחיד למען לא נהרוס את אחדות האומה, למען לא נהרוס משפחות באומה, למען נהיה עם אחד בישראל, עם יהודי אחד במולדת ובתפוצות. אם כך אני שואל: מה נחפזתם לקבל החלטה כזאת, שתוצאתה יכולה להיות הרס משפחות בישראל ובתפוצות. מה מיהרתם? למה כל כך התעקשתם? האם זה ענין לממשלה בלבד? האם זה ענין לכנסת? האם זה ענין לאופוזיציה ולקואליציה? אני רשאי לשאול: מי שם איזו שהיא ממשלה ואיזה שהוא בית נבחרים בישראל לקבוע מי הוא יהודי? על כך תצטרכו לתת תשובה. ולכן אני משמיע היום קריאה לכל חברי- הכנסת, ללא הבדל אם הם יושבים על הספסלים האלה או על הספסלים ההם, ללא הבדל סיעה והשקפה: נפל דבר בישראל, גדול, גורלי! שיקלו, שובו ושיקלו אותו, אל נא בחופזכם! למען עמנו ולמען ארצנו, למען ילדינו ולמען עתיד האומה, שאינה אלא שארית פליטה מדור לדור, אל נא ננתק את הקשר, שהוא פשוט וגדול, גלוי ומסתורי, מופשט וממשי, נעלה ועמוק, שהוא יסוד קיומנו הלאומי וסודו, שהוא נצח – הלוא הוא הקשר בין עמנו ובין אלוהי אבותינו.