הישיבה החמש מאות ושבעים ושלוש של הכנסת השלישית-הצעת סיעת תנועת החרות להביע אי-אמון לממשלה

דברי הכנסת: מליאת הכנסת
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
דברי הכנסת ג' שבט התשי"ט, 12 בינואר 1959

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

בימים ההם אנחנו השלכנו את חיינו מנגד, מה עשה ראש מפא"י? לא זו בלבד שלא נלחם, לא סיכן את נפשו, את חרותו ואת עסקנותו, אפילו ליום אחד, אלא קרא, אף ניסה, להשמיד, בשיתוף פעולה עם המשטרה הבריטית, את הכוח העברי הלוחם. בנובמבר 1944 קרא ראש מפא"י לישוב העברי: לגרש את חיילי האצ"ל מבתי הספר, להוציאם ממקומות העבודה, לא לתת להם מחסה, להסגירם בידי הבולשת של המשעבד. וכך אמר: ,,במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעוניינים בביעור הטרור, במידה זו אנו משתפים אתם פעולה". והוא שיתף פעולה. את שמותיהם של אלה, אשר בתקופה ההיא, בארצות אירופה שיתפו פעולה עם משעבדי עמיהם, לא אזכיר, למען כבוד הכנסת, לבל יחולל עוד. הם ידועים. ופעולותם המבישה נרשמה לדראון בתולדות אומותיהם. וכך יירשם, מר בן-גוריון, שיתוף הפעולה שלך.
באותו נובמבר שחור הודענו: ,,לא נלך למלחמת אחים בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקציות. יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים, ראייתם היא עמוקה מזו של יריביהם, ראייתם היא היסטורית, לא כיתתית. ופרספקטיבה היסטורית זו דורשת למנוע בכל מחיר מלחמת יהודים ביהודים בכוח הנשק העברי". ושוב אמרנו וקיימנו.
אכן, מר בן-גוריון, רב ועצום הוא המרחק בין מי שמתייצב, בשעה גורלית לאומה, לצד משעבדה, משתף עמו פעולה ופותח במלחמה פנימית, לבין מי שקם, מורד, נלחם במשעבד, רק בו, ומונע בכל מחיר מלחמת אחים הדדית, חורבנית.
עם הקמת הצבא החל, ללא דיחוי, משא מתן רשמי עם נציגיו של שר הבטחון, לא על הצטרפות חברי אצ"ל לצבא – זו הייתה מובנת מאליה, מוסכמת מראש ומרצוננו החפשי, ללא כל לחץ – אלא על צורת התגייסותם. משא ומתן זה הוליד הסכם רשמי בין האצ"ל לבין שר הבטחון בממשלה הזמנית. ראש מפא"י היטעה את מועצת המדינה לפני למעלה מעשר שנים והיטעה את הכנסת לפני שבוע, בהעלימו, כי הוא הסכים: א. – חיילי האצ"ל יצטרפו לצבא ישראל בגדודים, לכיתותיהם, מחלקותיהם, פלוגותיהם ועל מפקדיהם; ב. – לתקופת המעבר יקום מטה זמני, בראשותי, להשלמת הקמת הגדודים והכנסתם לצבא האחיד. זאת האמת, שראש מפא"י ניסה לסתור אותה או להסתירה.
אחד הסעיפים, שהוקרא ע"י ראש הממשלה, מן ההסכם ההדדי, החפשי, אמר: האצ"ל לא יתקיים כארגון מזויין בתחום ממשלת ישראל. האם הכנסת שמה לב למלים ,,בתחום ממשלת ישראל"? המקריות הן? ירושלים היתה עדיין, בהסכמתו של מר בן-גוריון, מחוץ לתחום. משום כך לא הוקם שם הצבא העברי, אלא הוסיפו להתקיים ההגנה, אצ"ל ולח"י. כולם נלחמו למען הצלת העיר. לכל בנינו כבוד ויקר. אולם, הן הוסכם במפורש, עם הממשלה הזמנית, כי האצ"ל יוסיף להתקיים בירושלים עד הכללתה במדינת ישראל. ולגדוד המהולל הזה- שבלעדי פעלו ודמו וגבורתו היתה גם ירושלים החדשה נופלת בידי האוייב, כפי שהיתה נופלת בידיו בלעדי פעלם, דמם וגבורתם של חברי ההגנה ולח"י –לגדוד המהולל הזה יעיז המשמיץ הרשמי, שלא מצא מלה אחת של הכרה לגבורתו ולהקרבתו, לקרוא בשם ,,צבא מפלגתי"? אחר הדברים האלה באה ,,אלטלינה". איך אמר ראש מפא"י? הוא רוצה ש,,הדור הצעיר , אשר לא ידע את יוסף, ילמד מה התרחש בימים ההם". אני מסכים: הדור הצעיר שלא ידע את קין, ילמד מה התרחש בימים ההם. ביחס לאניית הישע והנשק, אקבע היום עובדות יסוד. אך הצעה לי אליך, מר בן-גוריון, מעל במה זו שבאת והאשמת אותי בתכנונה ובארגונה של מרידה מזויינת. זוהי האשמה חמורה מאד. ואילו אני, בהתאם לאמת, מאשים אותך בהעלאת האשמת שווא ועלילת דם. אני מאשים אותך בקשירת קשר וחרישת מזימה בסתר להרג והשמדה; אני מאשים אותך בהשמדת נשק עברי, שאלמלא השמדת אותו, היו ניצלים חייהם של מספר לא נודע של חיילים עבריים בחזיתות המלחמה; אני מאשים אותך בסיכון חייהם של אלפי תושבי תל אביב ע"י הפגזה והצתה, ליד חופי העיר, של אניה מלאת תחמושת וחמרי נפץ; אני מאשים אותך בנסיון שלישי להצית אש מלחמת האזרחים בישראל, בעוד האויב עומד בשער; אני מאשים אותך ברצח של עשרים מתנדבים בעם, טהורים וקדושים.
אני מציע לך, לך מר בן-גוריון, כי אתה עם האשמתך ואני עם האשמותי נתייצב שנינו בפני ועדת חקירה, מורכבת משלשה שופטים, שייבחרו ע"י בית המשפט העליון. תביא לפניה את הודעותיך, מסמכיך ועדיך; אביא אני את מסמכי ועדי, וישפטו השופטים בינינו, ותיודע האמת, כל האמת, רק האמת בפני עם ועדה. עליך להשיב להצעה זו פה, ועכשיו. כל נסיון של התחמקות יוכיח מי מפחד מפני האמת. ובינתיים, עובדות היסוד. עד קום המדינה בקשנו נשק בכל רחבי תבל למען עמנו ולמען ארצנו. קווינו שהאניה ,,אלטלינה", שנרכשה ע"י הועד לשחרור האומה באמריקה, תגיע עם נשק רב, לפני יום סילוק השלטון הבריטי. לא נסתייע הדבר. על הפלגת האניה לא ידעו ידידי ואני במטה האצ"ל דבר. בפעם הראשונה שמעתי על הפלגתה, ביום בו נכנסה הפסקת האש לתוקפה, מרדיו לונדון. תנאי הפסקת האש אסרו, באורח רשמי, על הבאת ציוד מלחמתי. משום כך, מתוך תקווה, כי הידיעה ב,,בי.בי.סי" אינה מדוייקת, שלחתי מברק לנציגותנו בפריס והוריתי, ש,,אלטלינה" לא תצא עד להוראות חדשות. רק כעבור שלשה ימים קבלתי תשובה טלגריית, מידידי שמואל כ"ץ, לפיה מברקי הגיע לאחר הפלגת האניה הנמצאת כבר בלב ים. -הוריתי מיד לתחנת השידור שלנו, לשדר, ללא הפסק, לאניה את המברק הבא: Keep away' await instructions.(אל תתקרבו, המתינו להוראות).– ובאותו לילה ממש הזמנתי למטה האצ"ל, המוכר באורח רשמי ע"י הממשלה הזמנית, את סגן שר הבטחון ואת המנהל הכללי של משרד הבטחון. מסרתי להם על הפלגת האניה; הראיתי להם את מברק התשובה שהגיעני מפאריס.
בעצם הימים ההם הגיע ארצה אריה בן אליעזר ובידיו כל הפרטים הנוגעים ל,,אלטלינה". בישיבת הלילה ההיא מסר אריה בן אלעזר באזניהם של נציגי משרד הבטחון את כל הפרטים הבאים: על סיפונה של ,,אלטלינה" נמצאים 900 מתנדבים. יש בה 5500 רובים, 300 מקלעי ברן, 50 מקלעי שפנדאו, 4 מיליון כדורים 303, עשרת אלפים פצצות לאווירונים, חמישים רובים אנטי-טנקיים, אלף פגזי רקטות, 4 זחלים משוריינים. את כל הציוד העצום הזה קבלנו מידידים של המחתרת העברית הלוחמת, שמאז ועד היום, לא פעם אחת בלבד, הצילו את עמנו בידידותם ובנשקם מסכנת השמדה. האניה נמצאה עדיין במרחק של ארבעה ימי שיט מחופי הארץ. הודענו לנציגי הממשלה, כי ,,אלטלינה" מופקדת בידה. תרצה הממשלה, על אף הפסקת האש ותנאיה כי האניה תבוא – היא תבוא; אם לאוו – נשלחנה חזרה לצרפת, עד אשר הממשלה תחליט על גורלה. – למחרת היום, בשעה עשר בבוקר, הודיעני סגן שר הבטחון, כי שר הבטחון והממשלה החליטו שעל ,,אלטלינה" לבוא, על מתנדביה ונשקה, למולדת.
כתוצאה מהסכמתו של שר הבטחון החלו המומחים שלו והמומחים שלנו לדון על עגינת האניה, פריקת הנשק וחלוקתו. שליחיו של שר הבטחון הציעו למומחים שלנו, כי האניה תבוא לכפר ויתקין. הסכמנו. באשר לחלוקת הנשק, הצענו את ההצעות הבאות, מתוך דיון חפשי שהיה מקובל בינינו בימים ההם בכל העניינים: עשרים אחוז של הנשק לגדוד האצ"ל בירושלים. את השאר יקבלו גדודי האצ"ל בתוך הצבא, ע"י הצבא, ושאר יחידותיו. שר הבטחון נתן את הסכמתו להצעתנו הראשונה. אך הצעתנו השניה נדחתה. ומשהוספנו לעמוד עליה, כי צודקת ומוצדקת היתה, הודיע לנו שליחו של שר הבטחון, כהאי לישנא: אנו מושכים את ידינו מכל עזרה בפריקת הנשק. – זו היתה ההודעה. לא אחרת. שום התנגדות לבואה של האניה, או לפריקת נשקה, שום אזהרה. כל מה שקרה לאחר מכן, אינו אלא המשך המזימה, אשר החילות, מר בן גוריון, לרקום באותו יום, או ימים מספר לפני כן, ביום בו נתת את הסכמתך הרשמית המפורשת לבואה של האניה.
אמרת בכנסת בצניעות שכזו: איך נגמר הענין, אתם יודעים. אך במועצת המדינה לא היית צנוע כל כך. אז התפארת, והתהללת והתעללת, בעוד המתים מוטלים לפנינו; ואמרת כי התותח אשר בו ציווית-ללא כל אזהרה מוקדמת-להפגיז אניה מוקפת מכל עבר, תותח קדוש הוא, ומקומו בבית המקדש שיבנה. ועל חילול שם כשזה, שלא היה כמוהו מיום היותישראל לעם, השיב לך אדם אשר אתה מכבד מאוד וקורא לו ידיד. ב28ביולי 1948 אמר הרב פישמן-מימון באסיפה פומבית: ,,אפשר היה למנוע את שפך הדמים, אילמלא עקשנותו של בן גוריון. ידע נא בן-גוריון, כי כששופכים דמים, אין בונים בית מקדש".
הייתי על סיפונה של האניה הבוערת, המופגזת, שהיתה לקבר אחים, עד הרגע האחרון, יחד עם ידידי אליהו לנקין, מפקדה של "אלטלינה" ורב חובלה המופלא, מונרו פיין. הורדנו את פצועינו תחת מטר של כדורים ופגזים. בפקודתך ירו בחורים יהודים באנשים פצועים, בהימצאם בים בנסותם להימלט על נפשם. ההיתה עוד זוועה כזו בישראל?
איך עמדנו במבחן נורא זה? בלילה ההוא, לאחר רדתנו מן הסיפון שטוף הדמים, קראתי לידידי, עוד מצאתי כוח לקרוא להם: לא תרימו יד על אח. גם היום לא. בשום מקום לא תפתחו באש. ואם יחדש האוייב את הסתערותו, נוסיף ללחום בו, ורק בו. אמנם ביום ראשון לאחר התועבה והזוועה היה לנו הרושם, כי הלוחמים המופלאים לא יוכלו להימצא בשורה אחת עם אלה שרצחו באכזריות איומה, את חבריהם, את אחיהם. לרגש זה, וכדי למנוע כל סכנה של שפך דם נוסף, ניתן ביטוי. אני מודיע על כך, בכל הכרת אחריותי: הביטוי היה מר ומצער.
אך ההיה עוד צער כצערנו, אבל כאבלנו? אין האדם נתפס על צער השכול, על אבל היתמות. אולם מיד לאחר מכן הלכו כל בחורינו על פי קריאתנו לחזיתות הקרב ובתוכם תשע מאות המתנדבים, המופלאים של אלטלינה, ונלחמו שכם אחד עם כל שאר יחידות הצבא, נגד האוייב המשותף. כך ניצל עם ישראל ממלחמת אזרחים איומה, אשר אתה מר בן-גוריון, שבת והצת את אשה הטמאה.