הישיבה התשיעית של הכנסת הרביעית – הרכב הממשלה החדשה ותכניתה – דיון

לפני חמש שנים נוצר תקדים, לפיו ספינה הנושאת דגל ישראל אסורה במעבר בתעלת סואץ. זו הפרשה הנשכחת אך הידועה של ״בת גלים״. השתא נוצר תקדים שני. גם ספינה הנושאת דגל לא־ישראלי, אם יש בה מטעני יצוא ישראליים, אסורה במעבר בסואץ. שני תקדימים אלה, אין חמורים מהם מבחינת הפרת החוק הבינלאומי, ומבחינת ההתנקשות בזכותה של כל מדינה ושל כל אומה, זכות שאינה ניתנת לערעור, לשיט חופשי בנתיב מים שאמנת היסוד שלו קבעה את הזכות הזאת לכל העמים ולכל הדגלים.

ידענו במשך כל השנים האלה, על־פי הודעות מוסמכות וחוזרות ונשנות, כי על בעיית הפליטים הערביים תדון ישראל רק כחלק ממשא־ומתן על שלום, ורק בשיחות ישירות עם מדינות ערב. לעומת זאת, בעצם דיוניה של עצרת האו״ם נעזבה עמדה מוצהרת זו, ונודע כי מדינת ישראל תהיה מוכנה לדון בבעיה זו גם בצורה נפרדת במישרין או על־ידי מתווך, או כפי שתוקנה ההודעה בדיעבד, בעקיפין. יש יסוד לשער, כי כל ההודעות הללו היו יכולות להתפרש כמתן גושפנקה להחלטה דומה לזו שנתקבלה בעצרת האו״ם. אבל תהא הדעה בענין זה אשר תהא — העובדה המכרעת היא, שנתקבלה החלטה כזאת, המחיה החלטת עצרת האו״ם מלפני עשר שנים... ויש עובדה מדאיגה לא פחות. ההחלטה בעצרת האו״ם נתקבלה בלא כל התייעצות עם נציגי ישראל. ודאי, בירושלים ובוושינגטון נערכו התערבויות מצדנו, לפעמים אפילו בהולות. אולם העובדה היא שנציג ארצות־הברית לא מצא לנחוץ מצדו הוא ליזום התייעצות כל־שהיא עם דוברה של מדינת ישראל בענין לא רחוק, לא תיאורטי, אלא באחד הענינים הקרובים ביותר לישראל. על התוכן הפיוסי נוסף איפוא נוהל פיוסי. זה דבר חמור, אם מדינה ריבונית מועמדת מחוץ למעגל ההתייעצויות ההכרחיות, המקובלות במשפחת העמים, בענין הנוגע לה...בתנאים הקיימים של חלוקת ארץ ישראל לא רק חובה עלינו אלא זכות לנו לומר ביחס לכל הצעה לקבלת האנשים שעזבו את החלק הזה של ארצנו non possumus, ואין להוסיף, כפי שאמרתי, על הלאו הזה שום סייג, גם לא ביחס לפיצויים. אם אנו מדברים על פיצויים, הרי זה כאילו אמרנו שלמרות הכל מידה של אחריות על יצירת בעיה זו מוטלת עלינו. ואילו האמת היא, שאם מדובר בפיצויים — לנו חייבים פיצויים, אם על נזקי מלחמה תוקפנית ואם על רכוש של מאות אלפים מבני עמנו שאנו קיבלנום ורכושם נשדד...בתנאים כאלה, הדרך היחידה להדיפת התקפת לחץ, היא התקפת נגד מדינית. משום כך אנחנו אומרים: חובה להודיע, כי אמנם אין לבעיה זו פתרון במדינת ישראל, אך יש לה פתרון חיובי אמיתי בארץ ישראל, אם תשוב ותהיה מאוחדת. קיום זכות נצחית בשילוב עם פתרון אנושי של בעיה אנושית — זו התשובה.

האדם,אם הוא רואה לנגד עיניו לא בעתיד הרחוק, אלא מקרוב, מפנה, הוא מתעורר, מציג את השאלה, מחפש לה פתרונים. נקודת המפנה מבחינת המשק הלאומי היא קרובה, היא ידועה לכל אזרח בישראל, בעוד שנה, בעוד שנתיים, לכל היותר בעוד שלוש שנים, ייפסק בחלקו הרב אוחו זרם של עזרת חוץ שעל־ידו קויים המשק הלאומי, נוסף על ההכנסות הטבעיות שלו. ישנם אנשים האומרים עדיין: ״איך שהוא יסתדרו הענינים״. הייתי מציע לחברי הכנסת לא לקבל את הפתרון הזה. זוהי סיסמה שאיננה בלתי־ידועה בתולדות עמים אחרים. היה היה עם שהשתמש בה בימי משבר ושילם מחיר יקר תמורתו. לא כדאי שנשוב לסיסמה ״ידאג העתיד לעתיד״. כל בני דורנו יודעים שגם בעד סיסמה זו שילם עמנו מחיר יקר מאד. ישנם אנשים הסוברים שגם בשטח זה, כבעבר כן בעתיד, יתרחש איזה נס. בוודאי יש בחיים חזיון של נס. בשטח הרוחני אין זה מקרה שבשפת עבר מלה אחת לפלא ולדגל. יש ואתה מרים דגל ויוצר פלא. זוהי מתנת האלוהים לאדם שכוחות נפשיים טמירים יודעים, בשעת משבר, להתגבר על החומר. אולם יש לשאול: האם בשטח הכלכלי יתרחשו נסים? האם ייתכנו? אני סובר שמוטב להשיב על שאלה זו בלאו...בתנאים אלה, מהי התקוה, בהגיע נקודת המפנה הנראית לעין? מאין ניקח, מאין נשאב את אותם האמצעים שיהיו דרושים, אם לקליטת עליה זו שלא נקלטה, אם לקליטת העליה, אשר תבוא, כפי שאנו מקווים שתבוא, ואם לעצם הקיום הלאומי, להגעת גלגלי החרושת, למתן מזון? פה אין שום שמא. הכל ברור. ברור שעלול להתרחש זעזוע משקי שכמותו לא היה במדינת ישראל, והגרעון עלול להיות חמור עד כדי כך, שתהא נשקפת סכנה לקיום המשק הלאומי. וגם בזאת אין שום שמא אלא ברי: המקור היחידי, ממנו אנחנו יכולים לשאוב את האמצעים, הלא הן השקעות הון פרטיות בעיקר יהודיות... משום כך, נמלא את תפקידנו הלאומי, אם בעוד מועד, עם התחלת העבודה התקינה של הכנסת, עם כינון הממשלה כחוק, נתריע על הסכנה הממשמשת ובאה כדי שלא נתעורר בעוד שנתיים או בעוד שלוש שנים בעיצומו של משבר, שאולי לא יהיה לו עוד פתרון; כדי שהעם כולו והעומדים בראשו ידעו בעוד מועד להתכונן, אולי לוותר על הדוקטרינות שלהם, אולי לוותר על ההצהרות שלהם, אולי לוותר על אמונותיהם, הנחשבות בחלקי עולם רבים לתפלות, ולשנות מיסודו את כל המשטר הכלכלי שהם הקימו אותו, למען יוכל לבוא אותו אמצעי הנראה, לכל הדעות, היחידי, ואשר על־ידו אפשר לה­ציל את המשק הלאומי מסכנת התמוטטות.

הריני רוצה להביע תקוה כי בכנסת הרביעית נספיק לחוקק את חוקי היסוד, ובעיקר ומעל לכל, את אותו חוק יסוד ששמו זכויות האדם והאזרח. אנחנו איננו מקבלים את הדעה הרשמית־למחצה, ששמענו בימי כהונתה של הכנסת השלישית, לפיה מדינה נותנת זכויות ומדינה זכאית ליטול זכויות. אנחנו מאמינים שישנן זכויות לאדם הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה. זוהי בעצם המסורת העברית מימי קדם; וזו האמונה של כל שוחרי החופש בעולם..

ובעומדי על שיווי זכויות, יורשה לי לגעת בבעיה הקשורה באזרחי ישראל הלא-יהודים, כוונתי לערבים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים...ב־5 באוגוסט שנה זו הגישו סיעות שונות הצעות לביטול הממשל הצבאי...כל הסיעות זולת אחת — הצביעו בעד ההצעה להעביר לוועדה את ההצעה המשותפת לציונים הכלליים ולסיעה הדתית־לאומית לביטול הממשל הצבאי... אנחנו נמנענו מההצבעה ההיא, ומסרנו את ההודעה שאת עיקרה אביא לתשומת־לבכם: ״1) הממשל הצבאי נוגד את עקרון שיווי הזכויות של כל האזרחים, עקרון שיש להגשימו הלכה למעשה במדינת ישראל; 2) תקנות הממשל הצבאי מנוצלות תכופות לרעה על־ידי מפא״י להפעלת לחץ פוליטי וכלכלי על אזרחים ערביים לטובת צרכיה המפלגתיים; 3) תוך ידיעת שתי עובדות אלה, אין להתעלם מבעיה בטחונית מיוחדת באזורים לאורך קווי שביתת־הנשק, של מדינה מוקפת אויבים המקיימים נגדה מצב מלחמה. 4) עלינו להביע מחאה על כך שמפלגות קואליציוניות למיניהן ולתקופותיהן, החל ממפא״י, הנושאות באחריות, לא פורמלית בלבד אלא מוסרית, מדינית ומעשית, לקיומו של הממשל הצבאי במשך שנים רבות — נזעקו לדרוש את ביטולו, או לשנותו באופן יסודי כמאה יום לפני הבחירות, בעוד הכל יודעים כי הכנסת, בשבוע האחרון לישיבותיה, לא תוכל, אף מבחינת הזמן, לק­יים דיון בהצעותיהן ולהחליט עליהן...הסיעות כולן, זולת אחת, החליטו להעביר את הצעת החוק לביטול הממשל הצבאי לוועדה. הוועדה אפילו לא התחילה לדון בה. הכנסת השלישית חדלה. קמה כנסת רביעית. אנו התבוננו בתקופת הבחירות בהתנהגות הממשל הצבאי כלפי אזרחי ישראל, ערבים ודרוזים. בוודאי, לו רצינו אנו להודיע לפני הבחירות, שאנו מחייבים את ביטול הממשל הצבאי — יש להניח שהיינו זוכים בתמיכה נוספת של אזרחים ערבים ודרוזים. התמיכה שהם נתנו לנו הפעם גדולה באופן יחסי. מספר הקולות בשביל תנועת החירות מציבור זה עולה על אלפיים וחמש מאות. הגידול באופן יחסי הוא ניכר, כי לפני ארבע שנים לא קיבלנו מהם אלא שש מאות קול. אבל דווקא מספרים אלה מוכיחים, כי לו היינו אומרים לפני הבחירות, שאנו מחייבים את ביטול הממשל הצבאי, היינו זוכים בתמיכה גדולה יותר מציבור אזרחים זה. לא אמרנו כך. מסרנו את ההודעה הזאת; והיא התאמתה.גם אם עובד מדינה, אזרח, מתערב בריב בין־מפלגתי דמוקרטי, זו תופעה חמורה; הוא עובד מדינה, הוא מקבל שכרו על חשבון כל משלמי המסים. אין לו להתערב לטובת מפלגה זו או אחרת. אבל אם איש לובש מדי צבא מתערב לטובת מפלגה מסויימת — זו חומרה מיוחדת במינה. ואינני צריך להבהיר במיוחד למה זה חמור כל־כך. כי הרי איש זה מייצג את הכוח, ואם הוא, מפעיל לחץ — כביכול בשם הכוח — הרי בוודאי שיש בכך מעין אזהרה לעתיד. שגית — אינני צריך למסור שום הצהרות עד כמה צבא ישראל יקר לכולנו, ללא הבדל סיעה, ואנו איננו רוצים שאזרח, הלובש מדי צבא, יתערב בענינים פוליטיים־מפלגתיים, ודווקא בקרב אותו ציבור אזרחים שיש עדיין לחנך אותו לנאמנות ולכבוד: לנאמנות למדינה, ולכבוד לחוקיה, זו היתה, התופעה בתקופת הבחירות האחרונה.

לאור עובדה זו, לאור עמדתנו העקרונית ביחס לשיווי זכויות לכל האזרחים, אנו מתכבדים להודיע לכנסת כי נציע לבטל את הממשל הצבאי. בהזדמנות הקרובה הנאותה נגיש בענין זה הצעת חוק. אנו לא נגלה שום מידה של פזיזות בשאלה שהיא עדיין רצינית מבחינת בטחון האומה. נציע, כי חוק זה לא ייכנס לתוקפו אלא שישה חדשים לאחר קבלתו בכנסת.

אדוני היושב־ראש, אנו נהיה באופוזיציה לממשלה שהוצגה לפנינו. אני יודע, על־פי שמיעה וקריאה, שעדיין מהלכות דעות על אופוזיציה, בקרב חוגים מסויימים, שאין להן כל קשר עם מדינה, עם ממלכתיות, עם דמוקראטיה. כל הדעות האלו מקורן בתקופה הטרום־ממלכתית, לאמיתו של דבר הן אנטי־ממלכתיות. אנו משוכנעים — כפי שעינינו רואות ברחבי תבל — שבלי אופוזיציה אין דמוקראטיה ובלעדיה — עצם חירות האדם נתונה בסכנה. ותפקידה הממלכתי של האופוזיציה, כפי שראינו גם בשנים האחרונות, הוא כפול. הראשון — גלוי. האופוזיציה, לא רק זכותה, גם חובתה, לעמוד על המשמר; להתייצב נגד כל עוול; להילחם למען כל ענין צודק; להוקיע כל שגיאה; להתריע על כל סכנה. אבל יש גם תפקיד שני לה, הוא סמוי מן העין. והוא, כמקובל לומר, בונה בתכלית.

האמת היא שכוחנו בא לנו מכל שכבות העם, כפי שהוכח מאז הלכנו לבחירות. בעצם, הייתי מציע ליריבינו הנכבדים לעזוב לחלוטין תיאוריה מארכסיסטית מסויימת, אשר כל הסוציאליסטים בעולם כבר פונים לה עורף, לאמור — שמפלגת מדינית אינה מייצגת אלא שכבה חברתית מסויימת. אין אמת בכך; אולי מעולם לא היתה אמת בכך. כיום עובדה היא, שהשמרנים באנגליה מקבלים את קולותיהם גם מפועלים, והלייבור באנגליה מנסה לקבל - ואף מקבל - את קולותיו של המעמד הבינוני...מאז באנו אל דגלו של מורה הדור זאב ז'בוטינסקי, האמנו שיש מפלגה לאומית, זאת אומרת מפלגה המנסה למצות את המשותף בין שכבות האומה, והיא מייצגת לא שכבה אחת ולא מעמד אחד אלא עושה את הכל בנאמנות, במאמץ אינטלקטואלי ובלב חפץ כדי להיטיב עם כל בני האומה, ללא הבדל שכבה, אבל אם מישהו ישאלנו, האם לא באה לנו תמיכה מחסרי אמצעים ומאזרחים סובלים ונדכאים נשיב — ובגאווה — : באה גם באה. העובדה שאנשים אלה נותנים בנו אמונם מוכיחה שאנו נושאים את דגל הצדק...זהו תפקיד המחדיר בנו גאווה: בהיותנו באופוזיציה, אנחנו, בצורה שאינה נראית לעין — אבל מעשית מאד, ממשית מאד — מיטיבים עם הציבור הסובל, חסר האמצעים. ואם יריבינו, על־ידי שייטיבו עם הציבור הזה, יעלו את רמת חייו, יעשו עמו צדק — ישכנעו אותו שיצביע בעדם, נקבל את השכנוע באהבה, אבל נדע: בגללנו, בגלל עלייתנו, כדי לנסות למנוע עליה נוספת, נעשה הדבר. זה התפקיד השני, סמוי מן העין, קונסטרוקטיבי מאד, חשוב מאד, חיובי מאד, חיוני מאד. אנחנו נמלא את שני התפקידים האלה, ללא כל מרירות על שעמנו זאת הפעם לא נתן לנו את הסמכות ביקשנוה, אלא באהבה, במסירות, בנאמנות, באמונה, מתוך הכרת אחריותנו.