תשובה למכתב אלמוני

יהודי, השונא יהודים, אינו רק חוטא חטא; הוא עושה שטות. על הקביעה השפוטה הזאת אינני חייב עוד להוסיף את אימרתו, המפורסמת עד כדי בנליות, של טיילרנד, לפיה יש ושטות גרועה מעוון. אנחנו מוקפים אוייבים, הרוצים למחות אותנו מעל פני האדמה. או יחד נעמוד נגדם, או איש מאתנו לא יותר. ההבדל העיקרי בין גיטו לבין אומה מתמצה בכך, שסכנה מבחוץ מפוררת אותו, אך מלכדת אותה... כפי שדרושים שנים כדי לאהוב, כן הם דרושים, כדי לא לשנוא. אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, לא חונכנו ולא חנכנו, לשנוא את יריבינו; הם למדו לאהוב את השנאה. משום כך לא יכלו לדברינו להגיע אליהם. הדברים היו צודקים, נכונים, כנים, אך האזנים נאטמו, הלבבות נרעלו, שנאה!.. השמתם לב למוצאו הלשוני של התואר, שהוא לכם כתר? שם הפועל הרומי "סטודיאו", ממנו נגזר "סטודנט", פירושו הראשוני הוא לשאוף. כוונת הקדמונים, בוודאי, לא היתה לומר, כי כדי להיות סטודנט, מספיקה ה"שאיפה". יש, כמובן, ללמוד. סטודנט צריך ללמוד, כדי לדעת. עליו לשאוף ללמוד, ולא רק ללמוד לשאוף. אבל השאיפה, הטובה, החיובית, היוצרת, המעלה את היחיד, ועל ידו את הכלל, היתה תמיד, וצריכה להיות, מנת חלקו של כל סטודנט, ראוי לשמו. ובין שאיפותיכם, כי רבות הן, סטודנטים עברים, על נא תשכחו את השאיפה הנראית לי כאחת העיקריות בימינו: ליצור מצב, בו לא ישא עברי אל עברי את חרב השנאה. אנשים חפשיים אנחנו, כדי לחיות חופשיים, היינו מוכנים, ונהיה מוכנים, למות. נתווכח איש עם יריבו; נריב איש עם רעהו; ננסה לשכנע איש את אחיו; אך בין אם נוכל ובין אם לא נצליח, נקשיב, נשמע, נשתדל להבין – לא נשנא!

"נהיית המונים" היא בבחינת הצלחה, ולפי הכרתי, אין הצלחתו של אדם הוכחת צדקתו. הסטודנטים שלנו חייבים לשאוף ללמוד, כי אפשר להיות צודק, בלי להצליח, כפי שאפשר להצליח, בלי להיות צודק. משני אלה עדיף השלישי: הצודק המצליח, או, במלים אחרות, המגשים את צדקתו. אבל מבין השנים, "גבורי" הוא הראשון. בפניו אכניע לבבי... ההסתמכות על "נהיית ההמונים" יכולה להיות השקפה מפא"י; אין היא השקפת החיים העברית. לו הצדק היה נאמד במספר תומכיו, היה ישראל מפסיק את קיומו, בטרם קמו רשעי עולם להכחידו מגוי... על פי הפילוסופיה העברית, שאמיתותה הוכחה מדור לדור, אף בקרב הגויים, יכול לקום אדם אחד ויחיד,ובפיו בשורת הצדק. לא זו בלבד שההמונים אינם נוהים אחריו, אלא הם ניצבים, או מוסתים, נגדו. ואף על פי כן, הוא הצודק. לעתים, אין הוא ואין הם רואים בנצחון צדקתו... הסטודנטים בורות מפא"י חייבים ללמוד כי זאב ז'בוטינסקי, בהיותו גלמוד ומוחרם במלחמתו למען הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, היה לא פחות צודק, מכפי שהוא היה, עת אנשי אחדות העבודה מינוהו, בהתלהבות חסידית, מועמדם לאספת הנבחרים. והוא לא פסק להיות צודק במלחמתו למען חידוש הכוח הצבאי העברי. גם לאחר שאנשי אחדות העבודה פנו לו עורף וגידפוהו, יחד עם חברי הפועל הצעיר, כ"מיליטריסט".

לתבוע, או לקבל, "חלק בשלטון ", הן זוהי הדרך, בה הלכו, ומוסיפות ללכת, כל מפלגות החלוקה, דרך אסון היא... "חלק בשלטון" אינו מענין אנשים, שידעו, בלי שום שלטון, לפעול למען עמם, להקריב את נפשם למענו, להוציאו מעבדות לחרות. עינינו, מורי ויריבי, אינן לשררה, אלא להגשמה. אם העם, החפשי להכריע, יקרא לנו, באחד הימים, לנהל את עניניו, לא נעשה דבר, כדי ל"הנציח" את שלטוננו. נעשה למען נצח ישראל. אם נצליח בשליחותנו, נרצה להמשיך בה. אם העם יסכים, במבחן צבורי חדש, כי נוסיף עשות, נשמע נעשה. אך אם נכשל במלאכה, לא נרצה כלל להמשיך בה, והעם יצדק לחלוטין, אם ישלחנו לספסלי האופוזיציה.