הישיבה השלוש מאות ושלושים ושבע של הכנסת השלישית-חוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה), תשי"ז-1957

אדוני היושב-ראש. הבעיה המרכזית בדיון על החוק — בלא ספק אחד החשובים שנתקבלו בכנסת — היא מצד אחד להבטיח למדינה מכשיר יעיל וחד כדי שתוכל להתגבר על המתנכלים לקיומה, לבטחונה ולעצמאותה, ומאידך גיסא, להבטיח שמכשיר זה, בהיותו כה חד, לא ינוצל לרעה ולא יפגע באנשים חפים מפשע ובזכויות המקודשות של האדם ושל האזרח.

אני חושב שמי שמוסר לאויב ידיעות כמרגל, בין שהן נכונות ובין שאינן נכונות, בין שהן מדוייקות ובין שאינן מדוייקות — זוהי עבירה. וכדי לא להטעות את בתי-המשפט מבחינה זו, ישתמשו בהגדרה ברורה זו לגבי ריגול, בגידה, ומסירה לאויב של ידיעה נכונה או לא-נכונה.

אני סובר שיש לדחות כליל את טענת השווא, שלפיה הגדרה זו דרושה כדי לתת כיסוי חוקי, משפטי — אם מותר להתבטא כך — "ביטוח" לאנשים העוסקים במלחמה בבוגדים ומרגלים, פן יעשו מעשה שיש בו מבחינה פורמאלית עבירה. אבל כוונתם היתה טובה והם קיבלו הוראות מוסמכות לעשות זאת דווקא למען בטחון המדינה.

לעומת זאת מתעוררת בעיה משפטית ומוסרית חמורה. מה היא הבעיה המשפטית? אומרים לנו: הרי זוהי סמכות כדין, משמע הממשלה נתנה הוראה, הממשלה החליטה, והכנסת נתנה סמכות לממשלה להורות או להחליט. כלום זוהי הגישה המשפטית הנכונה במשטר הקרוי דמוקראטיה יצוגית? עמים אינם יכולים במישרין למשול, הם מטילים את החובה לנהל את עניניהם על קבוצת אנשים מסויימת נבחרת. אבל הקבוצה הנבחרת, הנבחרת כדין, צריכה לנהל את הענינים בתקופת זמן מסויימת, האין להעלות על הדעת שהממשלה, או הרוב בפארלאמנט באותה תקופת זמן, ימעלו בשליחותם הלאומית? חכמתם הממלכתית של העמים הוכיחה כי יש אפשרות כזו. לכן באמריקה, כנגד נבחר האומה יש חוק הקרוי Impeachment על-פי החוק הזה אפשר לתבוע לדין אדם שנבחר אפילו על-ידי רוב מכריע של העם, אם מעל בשליחותו. ברפובליקות היו טריבונלים מיוחדים הקרויים "טריבונלים קונסטיטוציוניים" לשפיטת מיניסטרים, אם מעלו בתפקידם. ברפובליקה הצרפתית היה חוק ולפיו שום רוב איננו יכול להחליט על שינוי המשטר הרפובליקני. ברוב של שני שלישים אפשר לשנות סעיפים אחרים של החוקה. אבל אפילו כל הפארלאמנט כולו יחליט להמיר את המשטר הרפובליקני באחר — לא שריר ולא קיים, ואין לזה תוקף משפטי. כך קבעו עמים ערובות משפטיות אף כנגד נבחריהם, כדי למנוע מעילה מצד שליחיהם.

עכשיו מתעוררת הבעיה המוסרית. אנו דנים בבגידה, בהוצאת שטח משליטת ישראל והעברתו בתנאים הקיימים הידועים לידי האויב. באה הממשלה ומציעה לנו לומר לכל אזרח ישראל: אם אתה, אזרח ישראל, תעשה מעשה כלשהו, העלול להביא לידי הוצאת באר-שבע מריבונותה של ישראל והעברתה למצרים — תתן את הדין, ובתנאי לחימה — אתה עלול לעלות לגרדום. אבל אם אנו היושבים על כס השלטון ננהל משא-ומתן, ואפילו נסכים, כפי שאתה מציע אולי, חבר-הכנסת סנה, "למען השלום", למען סידור הענינים בינינו לבין עמי ערב — לוותר על באר-שבע — ואינני אומר שאתה מציע זאת, חבר-הכנסת סנה, ואינני בטוח שאתה לא תציע--

-- אנו היושבים על כס השלטון, מאחר שיש לנו סמכות הקרויה "סמכות כדין" רשאים לעשות זאת, רשאים לוותר על באר-שבע. היודעים אתם לאיזו דמוראליזציה אתם גורמים בציבור שלנו, מדובר כאן בבגידה. מתן "סמכות כדין" לבגוד? היש דבר כזה בעולם? ושוב: אין זה דרוש לשום אדם, כי אם הממשלה חס וחלילה תחליט לעשות... זאת — התובע מטעם הממשלה הוא שיתבע אותם לדין? אולם גם מבחינה מוסרית איך אפשר לומר לעם שזוהי בגידה, כאשר אתם אומרים: אנו שנבחרנו לארבע שנים, ותוך ארבע השנים החלטנו על דעת 61 נבחרים לוותר על שטח משטחי המדינה — אז הכוונה איננה כוונה, המעשה איננו מעשה והבגידה איננה בגידה?