נגד המושג ,,אוייב מעמדי" (דברים בפתיחת הוועידה של ה.ע.ל בעכו)

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון ט"ו כסלו התשט"ו, 10 בדצמבר 1954

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

מספרים שאותו ראדק הפיקח שאל בימי פולמוס הגדול את השאלה הבאה: האפשר להקים את סוציאליזם באררץ אחת? וישיב: וודאי שאפשר, אבל בארץ כזו להיות אי-אפשר...
אין צדק מוחלט במישטר, אפילו הוא מן המתוקנים, בו ישנם מעסיקים רבים. אבל יש אי צדק מוחלט במישטר בו השליט היחיד היה למפרנס האחד, אי הצדק מתבטא בכך, שבמישטר כזה אין חרות, וצדק בלי חרות הם תרתי דתסתרי. וודאי, אנשים רעבים ללחם, ילדים שאין נעלים לרגליהם, צעירים שלא ניתנה להם האפשרות להשיג השכלה יסודית, אזרחים שאינם יכולים למצוא מרפא למחלתם, או אפילו איש אחד כזה – הם חרפה לחברה. כך לימדנו מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי. אבל עבד, אפילו שבע, הנו סמל השפלות של החברה. והעבדים במישטר ההוא, עליו דיבר, מתוך התלוצצות מרה, ראדק, אפילו אינם שבעים.
במישטר של מעסיקים רבים אין צדק מלא; הוא טעון תקון מתמיד. לא יהיה בו צדק, כל עוד לא יובטחו לכל איש ואשה, לכל ילד וזקן תנאי קיום הוגנים. אך יש לדחות ללא סייג, מישטר חברתי-כלכלי, בו השובע, אף אם הוג או יושג אימתי, הוא תוצאה, או בן לוויה של העבדות.
השקפתנו זו מניעתנו לדחות גם את המושג "אוייב מעמדי", המושג המרכסיסטי, המאיים על האחדות היסודית והעליונה של אומה מוקפת אוייבים.
המושג "אוייב", מי כעמנו יודע את משמעותו העמוקה, הממשית, האיומה? תיאודור הרתל אף הכניס את המושג הזה להגדרתו המיוחדת, המקורית של "עם". יש אוייבים לעם, והם רוצים להכחידו מגוי. הם אינם "מעמדיים". למעשה צריך המושג "אוייב" לחול רק על גורם חיצוני, זר [לא ברור – א.ט.] ... שנאה לישראל באשר הוא ישראל ואינו מבדיל כלל בין עובד ידים יהודי לבין עובד רוח יהודי, בין נותן עבודה לבין מקבל שכר. אולם האמת היא, כי עלולוים לקום בקרב העם גם אוייבים פנימיים. מי הם? הם אינם קשורים למעמד זה או אחר. תעשיין, כי יתחבר, למען בצע הכסף, עם אוייבי האומה, יהיה לאוייב פנימי; מנהיג הפועלים, אשר למען שאיפת השתלטות, יתקשר עם גורם זר ויהיה מוכן למכור לו לא רק את נשמתו אלא גם את נפש האומה – אוייב פנימי הנהו. ההשתייכות למעמד אין לה כל קשר עם המושג "אוייב", או מושג "אוייב פנימי". והמושג "אוייב מעמדי" זר לנו וחייב להיות זר לכל שכבות האומה.
וודאי, אם ישנו אוייב, מתנהלת נגדו מלחמה. המושג "אוייב מעמדי" הוא שהוליד את המושג "מלחמת מעמדות". אנו דוחים את הראשון; ממלא, הננו דוחים את השני. ישנם מעמדות בחברה שלנו. יהיו מעמדות בכל חברה אחרת. החלום על חברה בלי מעמדות, חברה אל-מעמדית או חד-מעמדית, חלו שווא הוא. מיקסם תעתועים. גם בארץ של ה"סותיאליזם המתגשם" ישנם מעמדות, או הוקמו מעמדות חדשים. ואילו הבדלים ביניהם, אילו הבדלים קיימים שם, בתנאי דיור, באספקת מזון, בלבוש, בתנאי נסיעה, בין מעמד הביורוקרטיה השלטת לבין המון הנשלטים, לבין מעמד הפועלים?
בהבדלים בין המעמדות בחברה כלשהי אין, כפי שאמרתי, צדק מוחלט. אבל אם הבדלים אלה קיימים לא למטה אלא מעל למינימום, הדרוש להבטחת קיום הוגן לכל איש, אין בהם טרגדיה, הם יכולים, על פי טבעו של האדם, לעורר קנאה. אבל קנאה בנכסים אין פרושה קנאה לצדק.
אבל הבחורים שלנו... הם לא ידעו מורא מהו. ה"טיימס" כתב עליהם בדיעבד, כי הם שחירשו את רוח המכבים בקרב ישראל. האמיצים כמוהם קשה למצוא, אמיצים מהם אין. הם נרדפו עד חרמה, עד אריתריאה. הם הלכו למערות, לעינויים, לגלות. ולא היה אחד בהם, אף אחד, שהרים ידו ונשקו נגד שובריה של אחדות פועלי השחרור, נגד אחיהם רודפיהם, נגד שליחיו של אוהב שנאה. כי, אכן, זהו ההבדל ההיסטורי בינינו לביניהם. עם קטן, משועבד, או מוקף אוייבים, אינו יכול לנהל מלחמה בשתי חזיתות. בהיפתחה חזית חיצונית, מוכני אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, להינתק בכל מחיר ועל אף כל הקרבנות והיסורים, ממערכה הפנימית; ואילו הם מוכנים להינתק מכל מערכה לאומית חיצונית, כדי לפתוח בחזית הפנימית. לא אכחיש: זה כוחם – אך זו חולשתם. לא אכחד: זו חולשתנו. אך זה כוחנו. זה סבלנו. זו גאוותנו.