לאחינו הקדושים תהילת נצח – לאלה שקדמונו כבוד ויקר

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון א' אדר התשכ"ד, 14 בפבואר 1964

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

     ...הרדיפות מבית. ההסגרות. טובי הלוחמים נעלמים. אחרים באים במקומם. התהום הפעורה של מלחמת אחים. ההחלטה הנחושה למנוע אותה בכל מחיר. הזעקה החרישית בתוך השורות: עד מתי נבליג. אנחנו שוברי ההבלגה, לוחמי החופש בישראל? עד מתי נראה את אחינו נסחבים למרתפי ענויים לבתי כלא ולמחנות רכוז? התשובה: לא אחים אהובים, לא תהיה עוד מלחמת אחים בישראל, זו המלחמה שהחריבה את מקדשנו והגלתה את עמנו. 
 
  ...יכולני לומר, בכל הכרת האמת, כי מאז עמד אפסרטקוס על הסלע, בקומו לנפץ כבלים, נגד הלגיונות של רומי; ומאז בארצנו שלנו יצאו שמעון בר-גיורא ויונן מגוש חלב להשיב מלחמה שערה לגדודיו של הצבא האדיר ביותר בעולם ההוא הוא חיל רומי הכובש; ומאז, מעבר לדורות, קמו מורדים לוחמים ומהפכנים, ז'יז'קה וטל, טראוגוט וקוסוט,,וושינגטון, לפאייט, בוליבר, סאן-מארטין, טיראדנטס, ארטיגאס, קולינס, המאקי בצרפת, הפרטיזנים ביערות – ומאז ועד היום לא קמו לוחמי חופש אמיצים, טהורים ונאמנים מכם, אחי גבורי התהילה, מפקדי הארגון הצבאי הלאומי וחייליו.

ובסכמנו את פעלנו, מפרספקטיבה של עשרים שנה, נעלה את הגורמים שהוליכונו למלחמתנו וליווה. הגורמים האלה הם: הרגש, ההגיון, הטקטיקה, האיסטרטגיה, והפילוסופיה.

יש בימינו העמדת פנים, יש רתיעה מלתהודות כי הגורם המניע את תולדות העמים הוא הרגש האנושי. כל כסיל מנסה להעמיד פנים כי אין הוא פועל אלא על פי השכל הקר. אנו לא נרתע מלומר את האמת. אין זה נכון, כי האדם יוצא למלחמת חופש בגלל השכל הקר. האמת היא שדוח, אותו לקראתה הרגש האנושי העמוק, הקדוש והטהור המניע את ההיסטוריה לתקופותיה והמביא לכך, כי כוחות שיעבוד אדירים נופלים וכוחות שחרור קטנים מנצחים. הרגש הזה קרא לנו לקום וללחום. ראינו את עמנו. אהבנוהו בכל לבנו ובכל נפשנו וחמלנו עליו בכל ישותנו. ראינו את העם הזה, הגדול בתרבות, האדיר באמונתו, הסובל לדורותיו, מבקש האלוהים ומוצאיו, המנחיל ערכים לעמי תבל, והוא, העם הגדול הזה, מי אינו קם עליו? כל גס רוח, כל קלגס, כל עריץ, כל שיכור, כל טורף מרים עליו את ידו, את שוטו, את חרבו, את רובהו, יוצא להשפילו עד דכא, לרדפו על צוואר, לשחטו, לשפוך את דמו, להשמידו מתחת שמי השם. ובעצם ימי השחיטה, שנוראה ממנה לא היתה אף בתולדות ישראל, גמרנו אומר, כי לא עוד יוכלו אלה להשמיד יהודים ולהוליך תינוקות דבית רבן אלי מוות. גמרנו אומר לקום וללחום, לתת כל קרבן לעשות כל מאמץ, לפרוץ כל חזית, לעמוד נגד כל אוייב, לכבוש כל נשק, כדי לתת לעמנו, פעם לתמיד, מולדת, חרות, דגל, כבוד, צבא – כוח לעמוד נגד אויביו לבל ישעבדוהו לבל ישמיצוהו עוד.

אבל את הרגש ליווה לא פסקנו מלהתבונן בהתפתחות הבין לאומית ובמדיניות העולמית. מתוך התבוננות זו הבינונו, בעוד מועד, כי אמריקה מצד אחד ורוסיה מצד שני, מתוך אינטרס ממלכתי של כל אחת מהן, שתיהן תהיינה מעוניינות, אחרי מלחמת העולם השניה, להוציא את הגורם, שדיכא אותנו, לא רק מארצנו אלא מן המזרח התיכון. ודאי, עמדנו מעטים נגד הרבים, חלשים נגד החזקים, אבל ברור היה לנו לחלוטין, כי המרד שלנו איננו מוליך למסדה אלא למודיעין, כי יש לו סיכויים ממשיים להסתיים בנצחון.

אותו הגיון עצמו שליווה את הרגש – שניהם ציוונו למנוע בכל מחיר, ממש בכל מחיר, על אף כל פרובוקציה וכל קרבן, מלחמת אחים שהיתה מחריבה את ישראל בטרם יקום.

טקטיקה היתה לנו במרד: לפורר את האדמיניסטרציה הזה, לא לתת לה מנוח, להלום בפרסטיג'ה האימפריאליסטית שנצבה מאחריה, למנוע ממנה כל כושר פעולה ושלטון.

ואיסטרטגיה היתה לנו. יצאנו להוכיח, הלכה למעשה, כי בשום פנים ואופן לא יקום ולא יכון בסיס צבאי על תהום הדם היהודי בארצנו המשועבדת.

כי מי שזוכר את הימים ההם, או כל מי שהתבונן, לפני שבוע, ברשימת מבצעי הקרב של הארגון הצבאי הלאומי, במשך שנות המרד, יראה ויבין וידע, כי מתוך הרגש המשולב בהגיון, קיימנו הן את הטקטיקה והן את האסטרטגיה של מחתרת לוחמת בתנאי ארצנו המיוחדים. והסיכום היה: משעבדינו רצו להכניסנו לגיטו ולהסגירנו בידי המופתי; אנחנו אותם הכנסנו לגיטאות, הלוא הם ה,,בווינגרדים" המפורסמים, המבוצרים, המוקפים גדרי תיל, שאף אותם תקפנו ופרצנו.

ומה היתה הפילוסופיה של המרד? מקובל לשער, כי אלה הקמים למרוד, בנשק בידם, מאמינים בכוח הזרוע, משום שהם משתמשים במלחמתם בכוח. זוהי אחת הטעויות הקשות ביותר ביחד לכל לוחמי החופש, בוודאי ביחס אלינו. אך אין זו רק מנת חלקנו. עוד במאה הקודמת התאונן גבורם של כל לוחמי החרות, ג'וספה גאריבלדי ואמר: אמנם כן, כמעט כל ימי חיי נלחמתי, אבל למען החרות נלחמתי, ושנאתי מלחמה ובז אני למיליטריזם. כמוהו – כמונו. מעולם לא האמנו כוח הזרוע. איך יכולים לוחמי חופש להאמין בו? הן הכוח הוא תמיד בידי האויב והמשעבד, ואילו בידי הלוחמים בן אין אלא כוח דל, מי כמונו יודע, איזה כוח צבאי ומשטרתי אדיר עמד בשנות הארבעים לרשותו של השלטון הבריטי בארץ ישראל, ומי כמונו זוכר מה קטן היה הכוח, באדם ובנשק, שעמד לרשותנו? לו בכוח הזרוע האמנו, הן לא יכולנו כלל לצאת למלחמתנו, בודאי לא יכולנו להמשיך בה, בודאי לא יכולנו לנצח בה. הפילוסופיה של לוחמי החופש היא אחרת לחלוטין. הם מאמינים בכוח המוסרי של האדם החופשי. ובהפעילם את הכוח המיוחד הזה, אף בעמדם מעטים נגד הרבים, הם יוצרים את אותו שיווי משקל היסטורי בין אלה לבין אלה, המאפשר לא רק לצאת למלחמה אלא גם לכבוש חרות, להווי איפוא ידוע, כי זאת הפילוסופיה של המרד וזאת השקפת חיינו: בזים אנו לכוח הזרוע, מאמינים אנו בכוח המוסרי.
 
 ...נמסור לאבותינו הקדמונים, לכובשי כנען, ללוחמי יהודה למתקוממים ולמורדים של עם אשר לא ידע כניעה: לא ביישנוכם, אבותינו הקדמונים. לא נותקה שרשרת הגבורה בישראל. אמנם רבה וממושכת היתה ההפסקה מאז נפל בר-כוכבא על חרבו, אבל, שוב, אחרי אלף ושמונה מאות שנה, חוברה החוליה, קמו המורדים, והפעם הנחילו נצחון לעמם.