בעולמנו זה

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון י"ג סיון התשט"ו, 3 ביוני 1955

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

לאחרונה שמעתי, כי יריבנו בכנסת מתפלאים לפעמים, כיצד אנחנו, אנשי אצל, מגינים דווקא שלא בפומבי, על עקרונות החופש, על זכויות היחיד, על חיי הפרט וכבודו. התמהים! הם נפלו קרבן לתעמולתם שלהם. הם ציירונו, למען צאן מרעיתם כ"טרוריסטים", המאמינים בכח הזרוע. ולא ידעו, או לא רצו לדעת, כי לא מטילי פחד (טרוריסטים בלע"ז) היינו, אלא לוחמי חופש. מעולם לא האמנו אלא בכוחו המוסרי של האדם החופשי הנלחם למען ענין צודק. הכיצד יכולנו להאמין בכוח הס, אם הוא היה בידי אוייב, ואנחנו העמדנו, ולא יכולנו אלא להעמיד, נגדו כוח דל? תמיד האמנו, ואנו מוסיפים, כמובן, להאמין באותו "ליברליזם", שיאינו אלא תרגום לועזי לאהבת חרות האדם, הטבועה במסורת היעודית של ישראל, ואשר זאב ז'בוטינסקי נטעה בלבותינו לא רק בכתביו ובנאומיו אלא בשיחותיו האישיות, ה"לא רשמיות", הליליות.
אף על פי כן, לא אכחד, כי על שני דברים, הקשורים בעניין זה, אכתוב היום לא בלי רגש של גאווה. ראשית, הריני מזכיר, כי אף אחד מידידי הלוחמים לא פגע במשך שנות מלחמה והסתה רבות, בשום עתון משחיר, או מלבין, על דעת עצמו. הפרובוקציות היו, לעתים נוראות; בכל זאת לא היתה פירצה. שנית, וזה העיקר, שום ידיד לא בא אלי, בכל תקופת המחתרת, עם הצעה "לסדר" קצת עתון פולט רפש. בפשטות: לא עלה על דעתנו לפגוע באיזה שהוא עתון מסית או משמיץ ולהתנקש, על ידי הפגיעה בו, בעקרון של חופש הבטוי, אפילו היה בזוי, אם לא מבזה.
אולם מה קורה בימים אלה, במדינת ישראל, בה שולטים אבירי הדמוקרטיה המפא"ית? עתון אחד החל לפרסם רשימות על ה"גנגסטריזם בעריית חיפה" (אין זו כזכור, מלה חדשה במילון העתונאי שלנו); ומיד לאחר שרשימות אלו ראו אור, הונחו והתפוצצו חמרי נפץ ליד הבנינים, בהן הן נערכות או נדפסות. האין מוסר השכל רב משמעות, במה שלא קרה בעבר לעתונים מסיימים ובמה שקרה לשבועון "העולם הזה" בימים אלה? המכפר עוונות יסלח למי שהזכיר קדושה, כדי להבליט טומאה. אבל אולי יועיל ההיקש למאן דהוא, לשנות מאבחנתו השגרתית בין נשק טהור ובין נשק טמא? לו אפילו אחד מבני עמי התוהים היה רואה, בדיעבד, את האמת לאור היקש המוקשים, והיה זה שכרי.
בקיצור "העולם הזה" לא נתן לידידי ולי שום סיבה מיוחדת לאהוד אותו. אבל ענינו של "העולם הזה" עליו מוטלות פצצות, אינו ענין לאהדה או לרגש אחר; עניננו הוא, הנוגע לכל עולמנו. לו רציתי להשתמש בפרזה מקובלת, הייתי אומר, כי בנפשנו הוא.
חופש העתונות, עליו הרימו הטרוריסטים את ידם, הוא יסוד מסד של כל דמוקרטיה, וביחוד של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה.
מעולם לא האמנו אלא בכוחו המוסרי של האדם החפשי הנלחם למען ענין צודק. הכיצד יכולנו להאמין בכוח הגס, אם הוא היה בידי אוייב, ואנחנו העמדנו, ולא יכולנו אלא להעמיד, נגדו כוח דל? תמיד האמנו, ואנו מוסיפים, כמובן, להאמין באותו "ליברליזם", שאינו אלא תרגום לועזי לאהבת חרות האדם, הטבועה במסורת היעודית של ישראל, ואשר זאב ז'בוטינסקי נטעה בלבותינו לא רק בכתביו ולבנאומיו, אלא בשיחותיו האישיות, ה"לא רשמיות", הליליות.