לבל יאחר נצחונה של האמת (דברים בפתיחת הכנוס הארצי של בית"ר)

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון כ' ניסן התשט"ו, 12 באפריל 1955

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

המטרה העיקרית של החנוך הבית"רי בימים אלה – מהי? בימים עברו, בימים הטרום ממלכתיים, היו לו לחנוךך, אשר אנו קבלנוהו מאת מדריכנו ונתנוהו למודרכינו, מטרות מסויימות. חלק מהן הוגשמו במלואן; אחרות הושגו בחלקן. המטרה הראשית של החינוך הבית"רי בטרם מדינה היתה לשאת ולהחדיר בקרב הנוער והעם, את עצם הרעיון של המדינה העברית העצמאית... במשך שנות חצי דור נשאנו אנחנו, ראש-בית"ר ותלמידיו, כיחידים בנוער ובעם, את רעיון המדינה העברית לא ככיסוף המרחף מעל לעננים, מעבר לאופק, אלא כמטרה ממשית שצריך להשיגה למען יחיה עמנו ואפשר להגשימה במהרה בימינו במו ידינו. הרעיון הזה היה לנחת הכלל, אף על פי שנגד נושאיו הוקמה חומה לא רק של שינאה תהומית אלא גם של התלוצצות, הגרועה מכל משטמה. וודאי, תנועה הזוכה לפרוץ חומה כפולה כזו ולהנחיל את רעיונה היא לכל העם כולו יש לה במה להתגאות. יש לה יסוד להאמין בשליחותה ההיסטורית, לא רק בעבר אלא גם בהווה ובעתיד. המטרה השניה של החנוך הבית"רי בימים ההם היתה להקים את הטיפוס של הלוחם העברי, הכולל בתוכו את המושגים של חייל וחלוץ, והוא עולה על כל אחד משנים אלה. המטרה הזאת הושגה בתקופת המרד בצורה שאין ספק אם תהיה למעלה הימנה, לא רק בתולדות עמנו אלא גם בקורותיהם של עמים אחרים.
המטרה השלישית של חנוכנו היתה לעצב דמות של אזרח עברי טוב במדינה העברית העתידה לקום.המטרה הרביעית של החנוך הבית"רי היתה לתת לעם את השמש הקבוצי הנכון לכל שרות. אם בחרב ואם באת, אם ביזע ואם בדם. על השמש הקבוצי הזה חלם יוסף הגלילי, וראש-בית"ר ציווה עלינו להקימו ולקיימו.
המדינה העברית הוקמה. היא קיימת בחלקה של מולדת הקדומים העברית. ברור איפא שמשאת נפשנו לא הוגשמה אלא בחלקה. למדינה אזרחים וחיילים. לא כל האזרחים הם טובים. והחנוך לאזרחות טובה לו זקוקים גם הנשלטים וגם השליטים, הוא עודנו צו שיש להגשימו, או להוסיף להגשימו. יש לנו צבא עברי, אבל צריך שיהיה ברור לכל איש בישראל כי האומה הקטנה, המוקפת מכל עבר והמותקפת כמעט בכל יום לא תוכל לעמוד בפני לחץ אויביה, השואפים להשמידה כליל, אלא אם כן היא תהיה ברוחה אומה לוחמת. לא את הטיפוס של היחיד הלוחם עלינו להקים בימים אלה; הוא הוקם; הוא הזהיר במלחמת חייו; הוא מזהיר ויוסיף להאיר את דרכנו אחרי נפילתו בשדה הקרב, אחרי עלותו לגרדום. עתה עלינו לדאוג, על ידי חנוך יום-יומי, להקים דמות ומציאות של עם לוחם. אחרת לא נעמוד.
גם את השמש הקבוצי עלינו להוסיף לגבש גם היום דורש העם הזה, למען קיומו ועתידו, קרבנות מאת בניו הצעירים. בית"ר שירתה את עצמה, כשמשו הקבוצי, בימים עברו; היא תוסיף לשמשו, כמשרתו הנאמן בימים אלה.. אם דרושה התנדבות לשרותים צבאיים בהם מידת הסכנה וההסתכנות היא גדולה מאשר בשרותים אחרים – חייבת בית"ר להשמיעה את דברה; הנני...
מהי המטרה העיקרית, המרכזית של החנוך הבית"רי בימים אלה, לאחר קום המדינה העברית. אחרים אולי לא יציגו שאלה זו; בוודאי לא בפומבי. כל ימי חייהם לא האמינו בצורך באפשרות ובצדק של הקמת מדינת היהודים, על כן הקמתה לא שינתה בשבילם דבר זולת אולי צורה של עסקנות, שמות ותוארים. אנחנו אשר חלוצים עברנו לפני המחנה בשאתנו, בחנוך ובמעש, בשירה ובקרב בגולה ובציון, את רעיון עצמאות העברית, מבינים כי עצם השגתה מחייב שינוי ערכין ומבט חדש ביחס לתכנו של חניכנו.
אנסה היום לתת תשובה לשאלה מכרעת זו. אנסח אותה במשפט אחד. המטרה העקרית של החנוך הבית"רי בימים אלה היא: לשאת ולהחדיר בקרב הנוער והעם את הכרת הזכות של האומה העברית על מולדתה השלמה.
לא אבוא לטעון כי רעיון חדש הוא. אבל הישן הזה הוא גם החדש. הוא הראשית והתכלית. בלעדיו אין לנו שליחות. ולמעלה מזה: בלעדיו לא תהא תקומה לעמנו, גם אחרי תקומתו מלפני שבע שנים. הכרת הזכות היא העיקר. במשך שבע השנים האחרונות כמעט ונכרתה לא הזכות עצמה, אלא הכרתה מלב הנוער והאומה. אנחנו יודעים כי מסע-ההכרתה היה מאורגן ומכוון. מנהיגים טועים ומתעתעים, מורים טועים ותועים חברו יחדיו כדי לעקוב מלב הנוער והעם את עצם ההכרה כי יש לעם ישראל זכות – שאינה ניתנת לשלילה לא בהחלטה ולא בכוח – על כל שטחי המולדת, שנותרו כבושים בידי צר ואוייב. גם אלמלא מסע הרסני זה, היינו חייבים ללכת אל העם, לבוא אל הנוער ולהחדיר בלבו את הכרת זכותנו הלאומית הנצחית עם המסע הזה ולאחריו - על אחת כמה וכמה...
מול מסע הכרתת הזכות חובה עלינו לשאת את רעיון הכרת הזכות. הרעיון ההיסטורי הזה הגדול, השפוט, הקוד, המוסרי ומרדני הוא יסוד מסד לקיומנו בארץ הזאת; המוותר עליו, מערער במו ידיו את היסוד עליו הוקם בנייננו, אף בחלקה של המולדת. הרעיון הזה קשור בבעית השלום והמלחמה. שלשה נסיונות נעשו על ידי מנהיגיה הרשמיים של האומה, כדי להשיג הסכמי שלום עם אוייבינו, תנאי שלום עם שכנינו הנסיון הראשון היה מדיני או אנטי-מדיני מוסרי. הם וויתרו, המנהיגים האלה, על חלקי המולדת הכבושים והודיעו בפרהסיה, כי הם מוותרים עליהם. הם הישלו את נפשותיהם ואף הטעו את העם להאמין כי הוויתור הזה יביא בצל כנפיו את השלום ואת הבטחון. אךמה הוכיחה המציאות? היא טיפחה על פניהם של מכריזי הוויתור, של נושאי האשליה הוכח, כי אלה שאינם מכירים בזכות עמנו על מולדתו השלמה, אינם מכירים בזכותו על חלק הימנה. אף לא על החלק הנמצא,בעקבות מלחמת דמים, בשפוט העברי.
הנסיון השני שמו ידוע לכולנו – והוא הבלגה. במשך שבע שנים בנשקו של האוייב לפעול נגדנו ובמשך מרביתה של תקופה זו נהגו מנהיגי האומה על פי שטת ההבלגה הנודעת, עם "התפרציות" ספורות, מדי פעם בפעם של "תגובה" שהוכרזה על ידם בימי דוד רזיאל כפסולה ונפסדת. וחשבו המנהיגים האלה כי מה שהם קוראים התאפקות או ריסון עצמי, או – אם להשתמש במונח הישן נושן :הבלגה יביא לידי הרגעה, יצמיח על אף קרבנות הדמים, את השלום. למותר להוסיף כי הנסיון הזה נכשל לחלוטין.
הנסיון השלישי, הכרוך בקודמו ואינו פותר אלא למראית עין, הוא "התגמול". כי ידוע היום לכל, גם נסיון זה נכשל, מבחינת הדרך להשכנת השלום, לחלוטין...
המושג "שלום" הוא רחב וכולל בתוכו הסדרים מדיניים כלכליים וצבאיים. אך בדברי הערב על השלום בינינו ובין אויבינו, אינני מתכוון אלא למושג בפשטות, לאמור, למצב של אי-שפיכות-דמים. האמת היא כי זהו העיקר במושג זה. אם ישנה שפיכות דמים, אין ולא ייתכן שיהיה שלום.
נושאי האשליה, שנכשלו בה כפי שהיא הכשילה אותם, אינם מוכנים כמובן להודות בכשלונם. משום כך הם נעשו תבוסנים ממין מיוחד. המושג "תבוסן" נתקבל בשפה הבין-לאומית בימי מלמת העולם הראשונה. בימים ההם, בימי קלימנסו, נקרא תבוסן איש שלא האמין בנצחון במלחמה. תבוסני מלמה כאלה היו לעמינו לרוב. פעילותם נתנה בעיקר אותותיה מתקופת מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי, האסטרטגים הסוכנותיים לא האמינו באפשרות של סילוק השלטון הבריטי מארצנו במרד, בקרב, במלחמה... אולם, כפי שאמרתי יש לישראל היום טיפוס חדש של תבוסן השלום". מנהיגיה הרשמיים של האומה, תבוסני המלחמה בעבר, אינם מראים לנו שום דרך כיצד להשכין שלום, איך ללתת בטחון לאזרחינו ולחיילינו. ולמעשה הם נואשו, לפחות בשביל הדור הזה, אם לא בשביל הדורות הבאים מן התקווה להשיג שלום בינינו ובין אוייבנו. ..
אם נפעל לפי חשוב אסטרטגי נכון ותכנון מדיני מתאים על בסיס זכותנו ההיסטורית, זכותנו הלאומית. אז לא ידובר בישראל ובגויים על "התפשטות" על שאיפה לכבוש אדמות זרים. אז ידובר בקרב העם ובקרב הגויים על שחרורה של מולדת הקדומים העברית, על החזרת נחלת אבות לבניהם, על איחודה מחדש של מולדת מבותרת, שהיא שלמות לא רק מבחינה היסטורית גיאוגריפית וכלכלית, אלא גם מבחינת האפשרות של השכנת שלום, של בטול המצב הבלתי נורמלי של מלחמה, מצב שהוא לבלי נשוא, אם הוא נעשה, או עלול להיעשות, מתמיד. אכן, לא רק בשפתנו אלא גם במציאותנו השם "שלום" שם נרדף הוא ל"שלם"
אין ולא תהיה ברירה אלא לבסס גם את המדיניות שלנו, את הדיפלומטיה שלנו, על זכותנו ההיסטורית ולא על החלטת-שעה של ארגון בין לאומי, או של מדינות החברות בו. לא ארגון האומות המאוחדות ולא חבר הלאומי, לא בריטניה ולא אמריקה, לא הגוש המזרחי ולא הגוש המערבי העניקו לנו את זכותנו על ארץ ישראל. היא קודמת לכולם. אבל זכות אינה ניתנת לחלוקה. או שהיא קיימת או שהיא איננה. משום כך לא נוכל לטעון עוד כי רמלה היא עיר עברית, משום שכבשנוה, וירושלים העתיקה ערבית היא, רק משום שלא הצלחנו לכבוש אותה. אחזור ואומר, כי לפי אמונתנו, אשר ראש-בית"ר נטע בלבנו, אין הכוח אבי הזכות, אלא הזכות היא אם הכוח. אם יש לך זכות, הרי זכותך היא גם להקים כוח, ולהשתמש בו, כדי לקיימה. אולם אם אין לך זכות, או אם אתה מוותר עליה – הוויתור על חלקה הוא כוויתור על שלמותה – לא לעולמים יעמוד לך הכוח הפיזי. על כן כה גדול, קובע ומכריע הוא הרעיון הישן החדש של החינוך הבית"רי: החדרת הכרת הזכות כיסוד לכל. על ארץ ישראל השלמה.
אין שום ספק בעיני, כי האמת אשר אנו נושאים אותה משחר נעורינו, נצח תנצח. אולם הסכנה היא, שנצחונה יבוא מאוחר מדי, שהוא לא יבוא אלא אחרי שהעם הזה, שותת הדם יהיה שוב לקרבן של הכזב השולט והשליט, המתרברב בכוחו ומתיימר להנציח את עצמו. כדי למנוע את זאת כדי להביא לנצחונה של האמת בעוד מועד, כדי להציל את העם הזה משואת דמים בעתיד, כפי שראש-בית"ר ניסה ורצה באמת שלו.
האמת בנצחונה הסופי של האמת נחשבת לאמונה רומנטית כביכול, כאחד מתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, הריני טוען ואוסיף לטעון עד יומי האחרון עלי אדמות כי האמונה הזאת אין ריאלית ממנה היא היא הריאליזם האמיתי.
האמת מנצחת, אם כלפי אומה ואם כלפי יחיד,בהיותי לאחרונה בצרפת הייתי עד לאחת ההפגנות הכבירות והמשונותכאחת לנצחונה של האמת. אספר לכם עליה אף על פי שאין היאנוגעת אלא ליחיד, לאדם פשוט, דל ורש, אחד מאלה הקרויים עלובי החיים. כי הרי דווקא לפי המסורת המקודשת של ישראל סבא האדם, כלאדם הוא כאולם ומלואו,נוצר בצלם האלהים, וגדולנצחונה של האמקת האלהית כלפיו, כמו כלפי מיליונים.
ובכן, זה ספור המעשהעל נצחונה של האמת, שקאתי עליו, לפני שבועות מספר, מדי יום ביומו בעתנוות הצלרפיתית. אדם אחד ושמו מסייה דשיי נעצר לפני ארבע שנים ונאשם ברצח. הוא הודה בפשע. חברו העד נגדו. בית הדין דן אותו לעשרים שנות מאסר. הערעור הראשוןנדחה. הערעור השני לא נתקבל. כל ההוכחות המשפטיות המקובלות היו נגד הנאשם. כל האינסטנציות המשפטיות הרשיעונו. הוא נמק ארבע שנים בבית הסוהר. מכלאו זעק בדיעבד כי הנו חףמפשע, אבל מי יקשיב לו? ויצעק השקר ויכריז: עמי הנצחון.
הנצחון? אמנםמסייה דשיי סבלארבע שנים, אבל באד הימים התנהגלה באיזה בית קפה עלוב שיחה בין אשה אחת ובין איש אחד, ואיש שלישי שמע את האשה מאשימה אתאיששיחה ברציחתו שלהאדם עליה הואשם ונידון מסייה דשיי כדי לקצר סםפור ארוך, אומר מיד, כי בעקבות השיחה ההיא החלה חקירה, נמצא הרוצח האמיתי, מסייה דשיי יצא לחפשי ואף קיבל פצויים על סבלו.