ספסרות במשפט

ללא מקור
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
ללא מקור ב' ניסן התשט"ו, 25 במרץ 1955

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

עד עתה הנחנו, כי ארבעת העצורים עשו באמת את המעשה, בו הואשמו על ידי המשטרה, אך הצדק וההגיון מחייבים אותנו, בהמשךף ניתוחנו, להניח גם, כי אין להם כל קשר למעשה. אם יש יסוד מציאותי להנחה זו, יש לשאול, למה נעצרו הבחורים? אפשר, כמובן, לטעון כי המשטרה טעתה, וכי יש לה, בין השאר הזכויות, גם הזכות לטעות. אין לשלול טענה זו,. אבל הן המדובר הוא לא בגניבת כיס בתחנה המרכזית, אל במעשה, שהדיו הפוליטיים הגיעו לרחבי עולם. בכל מקרה, בו האזרח עלול להיפגע על ידי האשמת שווא, או באיבוד חרותו, אפילו לזמן קצר חייבים השלטונות המוסמכים לנהוג בזהירות ולהניח מראש, כי הם מוכשרים לטעות. במקרה כזה על אחת כמה וכמה. למה מיהרי השלטונות, בטרם יבדקו את הענין עד תום, לעצור את ארבעת הצעירים. איזה חישוב, לא משפטי, אלא פוליטי היה נר בוער לרגליהם? הנידמה למקולקלים בגויים?התיעשה ספסרות פוליטית, למען מטרות מפקפקות, במשפט העברי?...
המשטרה יכלה לחשוד בהם, אך לא לעצור אותם, אלא לבקש הוכחות נגדם. בהשתכנע המשטרה, כי, על אף הכל, אין בידיה הוכחות מספיקות, היא היתה מניחה להם, ואיש בעולם לא היה שומע, כי הם נעצרו מחמת הריגת בידואים.ביוזמת חכמתנו, הממשלה, יודע היום העולם כולו על סיבת מעצרם. ומה הוא ישמע על סיבת שכרורם? הטענה "אין הוכחות" ביחוד, אם היא נשמעת מפי המשפטרה עצמה, ולא מפי שופט, אינה יכולה לשכנע איש. אנחנו שואלים לטעם מראש של מעצר הארבעה, אם בדיעבד הוברר, או ניתן צו להודיע, כי אין נגדם הוכחות. אבל מה יוגד בגויים לאחר שחרורם? גם פרשה עגומה זו באה ללמד, כי ממשלתנו זקוקה, באופן דחוף לרפוי מעצבנות יתרה, ולתוספת, או לקצת תבונה מדינית.
בסופו של דבר על מה אפשר היה לשפוט את מר הר ציון ואת חבריו? על פי החוק הפליליל, המחייב במידנה, אין בית הדין בישראל יכול, בדרך כלל, לשפוט אלא על מעשים שנעשו בגבולות שיפוטה. אמנם, ישנן עבירות מסויימות עליהן אפשר לשפוט בישראל גם אם הן בוצעו, בחלקן או בשלמותן, מחוץ לתחום היוריסדיקציה העברי. מספרן של עבירות אלו הוא מצומצם, גם לאחר התיקון לחוק הפלילי שנתקבל, לפני חדשים מספר, בכנסת. רצח או הריגה אינן נמנות עליהן. אמנם, אם אינני טועה, אפשר לשפוטו אדם על כל עבירה, שנעשתה מ"חוץ לתחום", אם ראשיתה היתה בישראל. אבל איש בישראל או מישראל, לא ראה, ולא יכול היה לראות, את הורגי הבידואים. עדים אחרים לא היו, או לא הובאו. אי אפשר היה איפוא לשפוט את ארבעת הצעירים על רצח או הריגת אדם. ובאין אישום על עבירה, שבוצעה מחוץ לתחום, איך אפשר להאשים על ראשיתה, שנעשתה בכיכול בתוך התחום?... העיתונים הודיעו, כי הר האישום ברצח הוליד את עכבר הקשר ביציאה בלתי חוקית ממדינת ישראל. אם הידיעות, שחדרו או הוחדרו, לעתונים, הן נכונות, אלי לומר, כי, בתנאים המיוחדים שלנו, קשה למצוא דוגמא לבנין משפטי יותר מעורער, או בפשטות: לטפשות יותר גדולה.
שלטונותינו עמדו להוכיח, ולקבל פסק דין מבית המשפט העברי, כי ארבעת האזרחים, שחצו את קו "שביתת הנשק" (הוא אינו שובת כלל) אשמים ביציאה בלתי חוקית "מן הארץ". "מאיזו ארץ"? לאיזו "ארץ"? יסוד המשפט הוא הצדק. באין צדק, שקר המשפט מה היה צדק בחיובם בדין של נאשמים כאלה? מה היה איפוא היסוד המשפטי, האמיתי בפסק הדין, אותו עמדה לבקש, ואולי עוד תבקש, הממשלה ועושת דברה, הקטיגוריה?
ישנן זכויות, אשר הוגי דעת החופש, קראו להן "זכויות שאינן ניתנות לשלילה". זכויות אדם אלו קודמות למדינה. ג'פרסון מנה שלש מהן בהצהרת העצמאות של ארצות-הברית: הזכות לחיים, לחופש ולבקשת האושר. וכאדם כן אומה. גם לה זכויות, שאינן ניתנות לשלילה. והן קודמות לכל ארגון בין לאומי ולכל החלטה שלו. את זכותנו על מולדתנו, על ארץ ישאל, לא קבלנו מידי ארגון הואמות המאוחדות בשנות הארבעים. היא קודמת לשניהם. המצב העובדתי, הקיים לפי שעה בארצנו, נוגד את הזכות הזאת או להפיך; אין הוא יכול לבטלה; כפי שמשטר אצח במדינה מסויימת אינו יכול לבטל את זכות האדם לחיים, או שלטון עריצות אינו יכול להעביד את זכותו לחרות. כח הכבוש אינו יכול בטל זכות; בכח הזכות אפשר לטל כיבוש.
בכלל גדול זה מאמינה כל אומה, אשר ארצה שועבדה, או חלק משטחה נשדד ממנה. אבל ממשלת ישראל, בהתכחשותה חסרת הדוגמא, מנסה להוכיח, כי זכות עמה הקודמת לכל, ניתנת שלילה לא רק בכוח, אלא גם במשפט, היא עמדה לבקש פסק דין שיוכיח לעולם כולו, כי על פי המשפט העברי, חלק של ארץ ישראל הוא "ארץ זרה" ואיש עברי, העובר מחלקה המשוחרר של מלדתו לחלקה הכבוש, אשם ביציאה בלתי חוקית "מן הארץ".
וודאי מעבר לקו "שביתת הנשק" אורב לצעירנו אוייב צמא דם. לפיכך אסורה כל קלות דעת בחצייתו. קלות דעת אינה גבורה.המסתכן ללא צרוך אינו עוסק בספורט לאומי אלא בהתאבדות אנטי-לאומית. אבל, אלמאל מידת הסיכון, אותה צריך תמיד לחשב אפשר היה להכריז, כי ה"ספורט הלאומי", בימי ביתור המולדת, הוא בחצייה מתמדת של הקו המלאכותי, הפוגע בזכותנו, אף אם הוא אינו יכול לבטלה.
ארבעת העצורים הזמינו את עורך הדין תמיר להיות סניגורם. למחרת היום פרסם עתוננו כתבה, לפיה הסניגור ירצה, אם לא החליט, "להפוך את משפט הארבעה למשפט פוליטי"... אסור לשים מכשולים בדכו של סניגור, אין גם ליצור רושם, מוטעה כמובן, כאילו ניתנות לו עצות. סניגור הוא בבחינת רב חובלה של אנייה בשעת סערה. כרב-חובל, מן סניגור, צריך להיות חפשי להחליט על ה"קורס". אם אין הוא מבקש עצה, אאל תעוץ לו ואל תאיץ בו.
הכתבה בעתוננו נוצלה על ידי חוגים מסיימים מאוד, כדי "להשפיע" על ארבעת החשודים שישללו מסניגורם את ייפוי הכח. אפס על אף הודעתו הפסקנית של מר לביא דעין חרוד, התעקשו העצרים וטענו, כי עורך הדין, בו בחרו, הוא, ולא אחר יהיה סניגורם. האפשרי לשלול מהם את הזכות הבחירה של מגינם?