הממשלה מונעת דיון מדיני.
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון י' שבט התשכ"ד, 24 בינואר 1964
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
פזמון חדש בפי הממשלה. ראשה ** *(לא ברור – ד.ב) לכנסת, עולה על במתה, קורא, בדגש מוטעם או לא כל כך מותאם, הודעה שהוכנה בשבילו על ידי יועציו, ועם תום הקריאה הוא מפטיר: הממשלה אינה חושבת למועיל לקיים דיון על הודעה זו. אם כך, לשם מה קיים בית נבחרים, הקרוי בלעז פרלמנט, כלומר מקום בו מדברים, בו ***ת (לא ברור, יתכן דעות – ד.ב) הצבור השונות, לא רק של הרוב ** (לא ברור, יתכן 'אלא' – ד.ב), גם של המיעוט לא רק של ה-*** ** (לא ברור, יתכן 'הצד' – ד.ב) אלא גם של הצד שכנגד, ** (לא ברור, יתכן באות – ד.ב) לידי בטוי חפשי? אם הממשלה שאינה מייצגת בימים אלה אלא קצת יותר ממחצית הצבור רוצה למסור הודעה, שאין אחריה כלום הזולת פרסומה, אין היא צריכה להשתמש, לטובה או לרעה, בבמת הכנסת. הדרך, העומדת לפניה, היא קצרה יותר. הממשלה **לה (לא ברור, יתכן 'יכולה' – ד.ב) להכין, לנסח, לערוך, ולספק את הודעתה ולמסור אותה על ידי לשכתה הקבועה לעתונות המקומית והבין לאומית. אין ספק, כי, אם הענין הוא חשוב, לא יקופח בדרך זו הפרסום. על כך משיבים יריבינו, כי הממשלה ה(*** לא ברור – ד.ב) במסרה את הודעותיה, בענינים מדיניים חשובים, באמצעות הכנסת, (***לא ברור, אולי באה – ד.ב) להוכיח את יחס הכבוד של לבית הנבחרים. כבוד מופלא. הופכים פרלמנט לאודוטורים, או בתרגום עברי חפשי, בית-בטוי למשכן האזנה, ומדברים על הערכת מעמדה של נציגות העם הנבחרת.
אולם מה על תביעתם של ארבעים חברי כנסת, היכולים לאלץ את הממשלה, בניגוד לרצונה או היעדרו לקיים דיון על הודעתה? יורשה לי לומר, כי לא נעלמה מאתנו תקנה זו. ***ם (לא ברור – ד.ב) היא היא נתקבלה על ידי הרוב, התומך, בממשלה כדי להגביל את המיעוט המתנגד לה. אין להסתיר, כי יש בה הרבה מן הקיפוח מעט מן ההגיון. על פי חוק יסוד: הכנסת, יכולים שלושים מבין חבריה לזמן, בימי פגרתה החוקית, מושב מיוחד שלה ולהביא בפניו, אמנם לדיון טרומי, כל בעיה. גם למספר רב זה יש היסטוריה קצרצרה של שרירות רובנית. המספר הקודם, שהיה קבוע במשך שנים רבות, היה עשרים וחמישה. בכנסת הקודמת הגיעו שתי סיעות אופוזיציה למספר כזה של נציגים. משום כך בלבד החליט הרוב להעלותו עד לשלושים, אף אם הזהרנוהו, כי כבר בכנסת הקרובה עלולה התחכמותם להיות לריק. כך באמת קרה. אבל, לכל הדעות, מדוע דרוש מיעוט כה גדול, כארבעים מתוך מאה ועשרים חברי כנסת, כדי להביא לדיון על הודעה אשר סיכומו בלאו הכי תלוי ברוב?
ברור כי לא נוכל לעת עתה לשנות את התקנה הזאת. היא מחייבת את הכנסת על כל סיעותיה. ולא נבוא בשום טענות פורמליות לממשלה, אם היא תמסור, מיזמתה של, הודעה בכנסת *בנצלה את רבוי ההיסוסים של סיעות *מפתן, שאינן משתתפות בקואליציה, היא תמנע, בהתאם לאות הכתובה בתקנון, דיון על הודעתה זו. תמיד יהיה אפשר להשמיע כלפיה טענות של שכל ישר וטעם טוב. ממשלה, המשמיעה דברים בבית הנבחרים, אינה צריכה, אף אם היא יכולה, למנוע דיון עליהם. אבל על טעם ועל שכל תמיד תהיינה מחולקות הדעות בין הבריות, ובייחוד בין ממשלה ובין אופוזיציה. בפרלמנט הבריטי למשל, אמר לפני שבוע דובר חשוב של האופוזיציה, כי ראש הממשלה הוא אדם נחמד אך טיפש. אנחנו בבית הנבחרים הישראלי לא נאמר כך. ראשית, משום שאין זה נכון. שנית, הסיפא אינה אדיבה... כבר ראינו, לאןנידרדרו מדינות, אשר הפרלמנטים שלהן ויתרו, כביכול מרצונם החפשי, על זכויותיהן הקבועות מול פני שלטון מתנשא. מבחינה זו אין להבדיל בין ענינים קטנים וגדולים, קלים או חמורים. כל ענין הנוגע לזכותו של בית הנבחרים או חברו, גדול וחמור הנהו. על אחת כמה וכמה זכותה של האופוזיציה להשמיע את דברה מעל בתמת הפרלמנט. אם ממשלה תוכל, על ידי התחכמות אווילית, לשלול לזכות זו, אנו אנו באים? אולי יש מישהו אצלנו שעיניו נשואות למהדורה ישראלית משופרת ומשופצת, של ,,דימוקרטיה חד-מפלגתית" או חד-מערכית בנוסח: הממשלה דיברה, אין להוסיף, אין לגרוע. האומה חייבת להיזהר. אופנה מדינית כמלבושית, נוטה להידבק ולהתפשט. אנחנו בודאי נזהיר את הציבור ונעמוד על המשמר.
אולם מה על תביעתם של ארבעים חברי כנסת, היכולים לאלץ את הממשלה, בניגוד לרצונה או היעדרו לקיים דיון על הודעתה? יורשה לי לומר, כי לא נעלמה מאתנו תקנה זו. ***ם (לא ברור – ד.ב) היא היא נתקבלה על ידי הרוב, התומך, בממשלה כדי להגביל את המיעוט המתנגד לה. אין להסתיר, כי יש בה הרבה מן הקיפוח מעט מן ההגיון. על פי חוק יסוד: הכנסת, יכולים שלושים מבין חבריה לזמן, בימי פגרתה החוקית, מושב מיוחד שלה ולהביא בפניו, אמנם לדיון טרומי, כל בעיה. גם למספר רב זה יש היסטוריה קצרצרה של שרירות רובנית. המספר הקודם, שהיה קבוע במשך שנים רבות, היה עשרים וחמישה. בכנסת הקודמת הגיעו שתי סיעות אופוזיציה למספר כזה של נציגים. משום כך בלבד החליט הרוב להעלותו עד לשלושים, אף אם הזהרנוהו, כי כבר בכנסת הקרובה עלולה התחכמותם להיות לריק. כך באמת קרה. אבל, לכל הדעות, מדוע דרוש מיעוט כה גדול, כארבעים מתוך מאה ועשרים חברי כנסת, כדי להביא לדיון על הודעה אשר סיכומו בלאו הכי תלוי ברוב?
ברור כי לא נוכל לעת עתה לשנות את התקנה הזאת. היא מחייבת את הכנסת על כל סיעותיה. ולא נבוא בשום טענות פורמליות לממשלה, אם היא תמסור, מיזמתה של, הודעה בכנסת *בנצלה את רבוי ההיסוסים של סיעות *מפתן, שאינן משתתפות בקואליציה, היא תמנע, בהתאם לאות הכתובה בתקנון, דיון על הודעתה זו. תמיד יהיה אפשר להשמיע כלפיה טענות של שכל ישר וטעם טוב. ממשלה, המשמיעה דברים בבית הנבחרים, אינה צריכה, אף אם היא יכולה, למנוע דיון עליהם. אבל על טעם ועל שכל תמיד תהיינה מחולקות הדעות בין הבריות, ובייחוד בין ממשלה ובין אופוזיציה. בפרלמנט הבריטי למשל, אמר לפני שבוע דובר חשוב של האופוזיציה, כי ראש הממשלה הוא אדם נחמד אך טיפש. אנחנו בבית הנבחרים הישראלי לא נאמר כך. ראשית, משום שאין זה נכון. שנית, הסיפא אינה אדיבה... כבר ראינו, לאןנידרדרו מדינות, אשר הפרלמנטים שלהן ויתרו, כביכול מרצונם החפשי, על זכויותיהן הקבועות מול פני שלטון מתנשא. מבחינה זו אין להבדיל בין ענינים קטנים וגדולים, קלים או חמורים. כל ענין הנוגע לזכותו של בית הנבחרים או חברו, גדול וחמור הנהו. על אחת כמה וכמה זכותה של האופוזיציה להשמיע את דברה מעל בתמת הפרלמנט. אם ממשלה תוכל, על ידי התחכמות אווילית, לשלול לזכות זו, אנו אנו באים? אולי יש מישהו אצלנו שעיניו נשואות למהדורה ישראלית משופרת ומשופצת, של ,,דימוקרטיה חד-מפלגתית" או חד-מערכית בנוסח: הממשלה דיברה, אין להוסיף, אין לגרוע. האומה חייבת להיזהר. אופנה מדינית כמלבושית, נוטה להידבק ולהתפשט. אנחנו בודאי נזהיר את הציבור ונעמוד על המשמר.
...הממשלה שלטת, מחליטה, מבצעת. האופוזיציה אינה יכולה, אלא לעתים רחוקות, להכריע. אבל היא תמיד חייבת לנסות להשפיע. אין בידה אמצעי ביצוע ממלכתיים, אבל לרשותה גורם אנושי חשוב: יזמת המחשבה. אם האופוזיציה יוזמת דיון, יש לאפשר לה לפתוח בו. הממשלה, אם היא מוכנה לכך, תודיע, כי היא מסכימה לקיום הדיון. עם סיכומו, תתקבל החלטה זו או אחרת. זוהי מערכה פרלמנטרית הוגנת, כדי לא להשתמש במושג של משחק הוגן, העלול לעורר, לא באנגליה אלא בישראל, אי הבנות מסויימות. משום כך נהוג בפרלמנט הבריטי כי הדיונים מדיניים, או הגנתיים, או כלכליים, שיוזמו על ידי האופוזיציה, מתחילים בהצעת החלטה, המוגשת על ידה, ואילו הממשלה מגישה תיקון (Amendment) להצעה זו, כי שהחלטת הבית תקרא ,,כך", כלומר אחרת מכפי שרוצה הצד שכנגדץ אצלנו, צרות העין היא, אם מותר לומר כך, כה רחבה, והקטנוניות, שוב אם ניתן כך להתבטא, היא כה גדולה, עד שהממשלה משתדלת ליטול מאת האופוזיציה את זכות הפתיחה ולטשטש את יזמתה שהיא זכותה וחובתה גם יחד.
... הצעה לסדר היום. בשביל העלאתה אינה דרושה אלא חתימה אחת: של חבר כנסת. למעשה היא צריכה לעלות לדיון הטרומי, הקצר, ללא דחוי. אבל יושב ראש הכנסת והסגנים רשאים לשלול ממנה את דחיפותה. הטעות המקובלת היא לחשוב, כי נשיאות הכנסת צריכה להכיר בדחיפות ההצעה. ולא היא. כל הצעה לסדר היום היא, על פי טבע הדרישה להציגה, דחופה. אבל היושב ראש וסגניו יכולים, בהתאם לתקנון הכתוב, להחליט, כי אין להעלותה תוך הדיונים הקבועים מראש. במקרה כזה עולה ההצעה בישיבה, הקרויה עשירית, ביום הרביעי, אחת לשבועיים. שום גורם לא בכנסת ולא מחוצה לה, אינו יכול למנוע את העלאתה באותו יום. רק המציע עצמו יכול, אם ירצה לוותר על הדיון הטרומה בה, או להסכים לדחייתו.
כל חבר כנסת זכאי להניח, כי בנמקו את הצעתו לסדר היום, הוא ישכנע את רוב חבירה להסכים לדיון מלא בה. אם הרב נוהג, בדרך כלל, אחרת, הרי נוהגו אינו מבטל את זכות המיעוט או היחיד. בלעדי ההנחה, תהא בלתי מתיאותית כפי שתהא, כי אפשר לשכנע, וחובה לנסות לשכנע, אין פרלמנט. ואם הרוב המונהג על ידי הממשלה יותר מכפי שהוא מפקח עליה אינו משתכנע, נשארת החובה והזכות להסביר את העמדות השונות לצבור, הקורא על הדיונים הפרלמנטריים, או המקשיב להם. זה אינו ,,דיבור אל הרחוב", כפי שנאמר פעם, מתוך נאמנות מפליאה לדימוקרטיה על ידי מי שטען בשעתו, כי בכלל אינה דרושה אופוזיציה בבית הנבחרים של מדינת ישראל. זהו אחד התפקידים החשובים של כל פרלמנט חפשי: על ידי הדיונים הגלויים, המתנהלים בו, לאפשר לאזרח בן-החורין לשפוט, מיד או בבוא היום, מי הצודק. הממשלה הזאת, כפי הנראה, מפחדת מפני השפעתם של דיונים חופשיים כאלה על דעת האומה. משום כך היא מנסה דוקא בענינים החשובים ביותר, למנוע מאת האופוזיציה את אפשרות הבטוי, אפילו זו המצומצמת, הניתנת לה באמצעות הצעות לסדר היום. יכולים אנו להבטיח לממשלה, כי לא תהא תפארתה על דרך זו. אמנם היה מי שלא רצה באופוזיציה בבית הנבחרים העברי, אבל היא ישנה. והוא יהיה פרלמנט לא בית מונולוגים ממשלתיים.
כל חבר כנסת זכאי להניח, כי בנמקו את הצעתו לסדר היום, הוא ישכנע את רוב חבירה להסכים לדיון מלא בה. אם הרב נוהג, בדרך כלל, אחרת, הרי נוהגו אינו מבטל את זכות המיעוט או היחיד. בלעדי ההנחה, תהא בלתי מתיאותית כפי שתהא, כי אפשר לשכנע, וחובה לנסות לשכנע, אין פרלמנט. ואם הרוב המונהג על ידי הממשלה יותר מכפי שהוא מפקח עליה אינו משתכנע, נשארת החובה והזכות להסביר את העמדות השונות לצבור, הקורא על הדיונים הפרלמנטריים, או המקשיב להם. זה אינו ,,דיבור אל הרחוב", כפי שנאמר פעם, מתוך נאמנות מפליאה לדימוקרטיה על ידי מי שטען בשעתו, כי בכלל אינה דרושה אופוזיציה בבית הנבחרים של מדינת ישראל. זהו אחד התפקידים החשובים של כל פרלמנט חפשי: על ידי הדיונים הגלויים, המתנהלים בו, לאפשר לאזרח בן-החורין לשפוט, מיד או בבוא היום, מי הצודק. הממשלה הזאת, כפי הנראה, מפחדת מפני השפעתם של דיונים חופשיים כאלה על דעת האומה. משום כך היא מנסה דוקא בענינים החשובים ביותר, למנוע מאת האופוזיציה את אפשרות הבטוי, אפילו זו המצומצמת, הניתנת לה באמצעות הצעות לסדר היום. יכולים אנו להבטיח לממשלה, כי לא תהא תפארתה על דרך זו. אמנם היה מי שלא רצה באופוזיציה בבית הנבחרים העברי, אבל היא ישנה. והוא יהיה פרלמנט לא בית מונולוגים ממשלתיים.
