הישיבה השלושים ושמונה של הכנסת השניה

דברי הכנסת: מליאת הכנסת
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
דברי הכנסת ט' טבת התשי"ב, 7 בינואר 1952

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו — בעיקר בזו לנו. ובדור הזה שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה — בדור שבו זכינו לעמדת-כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות — אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו.
ב-1919 אירעה טרגדיה בעיר יהודית, עיר נידחת, אם כי עיר ואם בישראל, ושמה פינסק. גנרל פולני אנטישמי הוציא שלושים-וארבעה יהודים, חשד בהם שהם בולשביקים, העמיד אותם אל הקיר, רצח אותם. אני אז נער הייתי. לימדוני לומר שיר על ההרג ההוא. את כל המלים אינני זוכר, אך את המשפט הזה עדיין אני זוכר: "בעסער קומט נישט צו דער סדר נאכט" (מוטב שלא תבואו לליל-הסדר). העולם היה אז אחר והוא נזדעזע בגלל רצח שלושים-וארבעה יהודים, מורגנטאו בא מאמריקה; נשלחה ועדת-חקירה מאנגליה; הממשלה הפולנית - במחציתה אנטישמית ובמחציתה לא אנטישמית - הקימה ועדת-חקירה פארלאמנטארית, והנה על סמך החלטה של ועדת-החקירה הפארלאמנטארית ההיא הציעה הממשלה הפולנית לבני המשפחות השכולות לתת פיצויים על מה שאירע לאבותיהם ואחיהם. והממשלה הפולנית לא היתה אחראית במישרין לרצח. הגנרל ליסאנסקי עשה זאת על דעת עצמו. הממשלה הפולנית הסתייגה מן הרצח, והיא הציעה לבני המשפחות פיצויים. ואז — על כך מספר לנו הספר המונח לפני — התכנס הוועד הציוני בעיר פינסק, קרא לכל המשפחות הללו ואמר להם:
"אם יקבלו פיצויים יחטאו לזכרם של הקדושים וגם יהיו לדראון; יאמרו שהיהודים מכרו את נשמות הקדושים בכסף ממש, ובאותו מעמד נכתב פרוטוקול שבו הוטעם, שבכסף לא ימכרו את הדם השפוך, ורק אם ייענשו הרוצחים כדי רשעתם, אז יכופר העוון. על הפרוטוקול הזה חתמו ראשי המשפחות והוא נשלח למיניסטריון הצבאי וכך נסתיים הדבר".
ועוד מאורע אחד היה לפני הבחירות. האדון בן-גוריון יזכור אותו. הוא ציווה לירות בי בתותח. אני עמדתי בתוך אניה בוערת בלהבות אש, ראיתי את אחי, בחורי, תלמידי, נופלים נרצחים; בידי בחורי, תלמידי, אחי היו מכונות-יריה. מרגמות, רובים. נתתי את הפקודה — מול אויב — לא להרים יד, והם שמעו. ובכנסת הזאת, במשך שלוש שנים, אילו החלטות קיבלתם, שקוממו את נפשנו. יצאנו אחרי החלטות אלה בראש חפוי, עצובים מאד, אולי לא הצלחנו בשליחותנו. ואחרי החלטות הללו הלכנו, חברי ואני, אל הנוער ההוא, שאתם קוראים לו בשמות, והוא מחרף נפשו למוות למען עמו וארצו, והוא נתן מדמו, שנים-עשר ממנו עלו לגרדום ושירת התקוה על שפתותיהם עד הרגע האחרון — יצאתי אל הנוער הזה, למוד-המלחמה, יודע-קרב, ואמרתי לו: זוהי הכנסת שלנו, הממשלה שלנו. הרוב מכריע, נלך אל העם, ננסה לשכנע אותו. אם לא נצליח — מה עוד יכולים אנו לעשות? זהו עמנו. אחר כך הלכתי לגולה, נפגשתי עם רבבות יהודים, הם עדים, הם יאשרו את דברי, ואמרתי להם: הממשלה הזאת, ממשלה אחרת — ממשלה יהודית היא, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום שבו ישנה ממשלה יהודית. הממשלה שלנו היא, ממשלה שלי היא — כך אמרתי ליהודי אמריקה, ארגנטינה, מכסיקו — ויהיה הרכבה אשר יהיה. כך חינכנו את הנוער שלנו. את הכל קיבלנו אף כי זעפה נפשנו. רצינו לחנך את העם הזר. לחיי מדינה, לחיי חופש, לחיי עצמאות, לחיים תקינים, אחרי אלפיים שנות גלות. כלום אין גם לנו ילדים ? כלום אין גם לנו נשים? כלום אין מגיעים לנו חיי משפחה שקטים? כלום אין גם לנו איזו זכות שהיא לחיות כאזרחים חפשיים במדינה הזאת? הרי את הכל נתנו למען הקמתה. מאומה לא קיבלנו; לא פיקוד, לא צבא, לא משטרה, לא ממשלה, לא משרה - שום דבר!