מנחם בגין השקפת חיים השקפה לאומית

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון ט"ו אדר ב' התשי"א, 23 במרץ 1951

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

חרות מול עבדות:
האדם חייב להיות חופשי במחשבותיו ובאמונתו; הוא חייב להיות חופשי במתן ביטוי למחשבותיו, אם בעל-פה ואם בכתב; וכדי שלא תתרוקנה החרויות הנפשיות האלה מתכנן, חייב אדם היחיד להיות חופשי מעונש, או מפחד מפני עונש, חופשי מאיסור, או ממאסר שרירותי עברו מחשבותיו, אמותנו והפצתם ברבים. קבוצת החרויות הנפשיות קשורה קשר בל ינתק עם קבוצות החרויות המדיניות. האדם היחיד חייב להיות חופשי להתאגד עם אנשים אחרים, כדי לבטא את האמונה המשותפת להם, כדי להגשים, או לנסות להגשים את דעותיהם. האדם חייב להיות חופשי לשגר את שלחיו-נציגיו לתאי השלטון לסוגיהם; הוא חייב להיות חופשי לדרוש את פיטוריהם והחלפתם בשליחים-נציגים אחרים. ושוב: כדי שחרויות פוליטיות אלו ואחרות לא תעורטלנה ולא תהפכנה לסיסמאות-רמייה, חייבהאדם להיות חופשי מאיסור כלשהו, גלוי או נסתר, להתאגד עם רעיו למען הגשמת דעותיו, או שיגור שליחיו; הוא חייב להיות חופשי מעונש או מפחד מפני עונש כלשהו עבר מעשה ההתאגדות,ך או מעשה הבחירה
סבורני, כי הערובה העיקרית מניעת העבדות, חידושה, או המשכה הוא בחינוך העמים ברוח ההגדרה של ג'פרסון דווקא, לאמור: ההתקוממות נגד משטר, אשר אין בו חרות למחשבה ולביטויה, אשר אין בו בחירה חופשית בין תכניות שונות ובין מועמדים שונים לשרות הציבורי הקרוי שלטון – ההתקוממות נגד משטר-דכוי כזה היא יותר מזכות, היא חובה, אף אם מילוי החובה הזאת יהיה כרוך ברבנות יקרים.
את הקבוצה שלישית של חרויות אפשר לכנות בשם "חרויות כלכליות"... בימינו אנו מהוות החרויות הכלכליות חלק בלתי-נפרד של המושג "חרות האדם". אם לא לרוקן את המושג הזה – מצד אחד – מתוכנו הממשי.
האדם חייב להיות חופשי לא רק בצורת חיו ומשלוח ידו, אלא גגם מקום-מגוריו ומקום עבודתו... בין אם המעביד הוא פרט ובין אם הוא הכלל, אין תת בידו את הסמכות לשלול מאת האדם את אחת מחרויותיו היסודיות: לבחור כרצונו את מקום עבודתו, את מתנאי קיומו.
אולם "חרות התנועה", "חרות היזמה" ו"חרות היצירה" אינן ממצות עדיין את המושג של חרות האדם בשטח הכלכלי. האדם – כל אדם – חייב גם להיות חופשי מן המחסור במצרכים חיוניים, שבלעדיהם אין הוא יכול להתקיים כאדם בתרבותי. צריך שיהיה ברור, כי אם היחיד לא יכול לאכול לשובע, ללבוש בגד ראוי לשמו, להעלות קורת-גג לראשו, ולתת: מזון, בגד, תנאי-דיור הוגנים, השכלה יסודית ומרפא בשעת מחלה לבני ביתר – הרי כל החרויות הנפשיות והמדיניות, אף אם הן כתובות בחוק אף אם הן קיימות במציאות, לא תהיינה אלא חרויות ערטילאיות, לפי ששלילת החרויות האלה הופכת את האדם לעבד, גם אם צרכי קיומו הגופני יסופקו במלואם. בין שלוש הקבוצות העיקריות של החרויות קיימת השפעת-גומלין, קיים קשר שאסור לנתקו. אלו ואלו נותנות טעם ממשי לביטויים העליונים של הכרת כבוד היחיד וחרותו: "בצלם האלהים נוצר האדם" "ולא על הלחם לבדו יחיה האדם". דווקא האנשים, המבססים את השקפת-החיים שלהם על חרות היחיד חייבים לשאוף ליצירת תנאים כלכליים וחברתיים כאלה, שבהם תהליך סיפוק הצרכים הראשוניים, ההכרחיים בחלקם האחד, לכל חי, ובחלקם השני – לאדם התרבותי, יהיה לתהליך טבעי, "בלתי מורגש". כמובן אין התהליך הזה יכול להיות "אוטומטי" ... אדם מבוגר ובריא חייב להשקיע עבודה, עבודת-ידיים או עבודת-רוח, כדי להבטיח לעצמו ולבני משפחתו את סיפוק הצרכים היסודיים...וזהו התוכן של המושג "קידמה". לא "הפרוליטריזציה" היא הקידמה, כי אם להפך, הקידמה מתבטאת או צריכה להתבטא בתהליך גובר והלך של "דיפרוליטריזציה", כלומר של שחרור האדם מעבודה מפרכת ושל קיצור הזמן שבו נעשית העבודה, ההכרחית ל"כיסוי" צרכי-הקיום היסודיים,. אולם ברור, כי עוד בהמשך תקופה ארוכה תעמוד "העבודה ההכרחית" הזאת במרכז-החיים של האדם. ועל כן באמרנו, כי סיפוק הצרכים הראשונים של האדם צריך להיות "טבעי", "בלתי מורגש" הינו מתכוונים לומר כי המצרכים המספקים את הצרכים האלה יעמדו לרשותו של כל אדם בתורתו פרי-עבודתו, כפי שהאויר "עומד לרשות" ריאותיו – כלומר מבלי שהאדם ירגיש בחסונם, לאחר שהוא מצדו נתן תמורתם, אם בעבודת ידיו ואם בעבודת-רוחו.
יש להבטיח לכל אדם את "החרות מנישול", יש ליצור תנאים חברתיים, כלכליים ותחוקתיים כאלה, שבהם אי אפשר יהיה ליטול מן האדם ברוח שרירותי את מקור פרנסתו, ושום אד, אשר מקור פרנסתו נסתם אם בגלל סיבה אובייקטיבית, ואם בגלל איבוד, זמני או מתמיד, של כושר-העבודה – לא ירושה לסבול את חרפת המחסור במצרכי-יסוד. הקמת איגודים מקצועיים חופשיים וחוקי בטוח-כללי הם תנאים להבטחת "החרות מנישול". אולם התנאי המוקדם לקיומה של חרות זו, התנאי "שבלעדיו אי-אפשר", שבלעדיו אין תוכן גם לשאר החרויות – הוא בהפרדה בין המפרנס לבין השליט.
אם נסתכל בעין בוחנת, נראה בימינו תהליךמחריד של שיבה לעבודת... עיקר התופעה הוא בחידוש השילוב של "המפרנס" ו"השליט". כמובן ישנם הבדלים בין הצורה הקדמונית של העבדות לבין צורתה המודרנית, הקיימת או העלולה לקום; אך ההבדלים הם כמותיים, לא מהותיים. במקום היחיד-השליט-המפרנס באה הקבוצה השלטת-המפרנסת. העבודה יכולה ליות פחות מפרכת, הלחם יכול להיות פחות צר, הענושים המוטלים על "המתפרנס הצמוד" הם אחרי, לעיתים פחות חמורים, לעיתים יותר; אפילו מטרת השילוב בין המפרנס והשליט יכולה להיות אחרת; במקום הנאת טובה חומרית פרטית באה הנאת טובה חומרית קיבוצית. אך היסוד הוא אותו יסוד, המהות היא אותה מהות האיש או הקיבוץ, או המוסד הנותן לך את עבודתך ואת לחמך יכול גם להשליכך לבית-הסוהר, או למחנה-עבודה, שבו העבדות היא מוחלטת...ונהפוך הוא: האיש או הקיבוץ או המוסד היכול להטיל עליך עונשים חמורים ביותר הוא גם יכול לגרשך מעבודתך, לשלול ממך את לחמך. צריך שיהיה ברור, כי תהיה המטרה המוזכרת אשר תהיה, ויהיו התנאים אשר יהיו, מיזוג סמכות השליט עם מעמד המפרנס – אחת משמעותו: עבדות.
צריך שיהיה ברור, כי תהיה המטרה המוזכרת אשר תהיה, ויהיו התנאים אשר יהיו, מיזוג סמכות השליט עם מעמד המפרנס – אחת משמעותו: עבדות.
ההפרדה בין המפרנס לבין השליט: הבטחת האספקה של מצרכי היסוד במזון, דיור ולבוש לכל אדם; מתן ערובה לכל אדם לאי-נישולו ממקור פרנסתו – אלה הם שלושה תנאים ראשוניים המהווים שלמות, אשר בלעדיהם לא תהיה חרות האדם אלא מלה מודפסת על גבי הנייר החלק של החורה; בלעדי התנאים הלאה לא תהיה החוקה, על כל נוסחאותיה הנאות, אלא אשליה או –תרמית.
תיקון חברה
השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה אלמנטארית לצדק...האומר, כי אין אפשרות להמיר את התנאים הקימים בחברה מתעלם מחוק ההתפתחות ההיסטורית. האמת היא, כי צריך לקן ואפשר לתקן, ואם נשווה תמיד לנגד עינינו, כי "החברה" איננה מושג מופשט, אלא היא מורכבת, במסגרת השלמות הארוגנית הקרויה "אומה",ממספר גדול ש יחידים, כפי שגוף האדם המהווה שלמות אורגנית מורכב ממספר אברים, וכי אין "הגוף יכול להיות בריא אם אבריו השונים חולים" נמצא כי ביסוד היסודות של תיקון החברה מונח תיקון חיי היחיד ומשפחתו.
המחנה המרקסיסטי, הקומוניסטי והסוציאליסטי כאחד, נכשל באשליה... החזון של "חברה אל-מעמדית" שתקום, אם בדרך מעשה מהפכני חד-פעמי ואם בדרך התפתחות ממושכת, שתהיה קיימת לנצח, משום שתבוטל בה החלוקה למעמדות ויחוסלו המעמדות עצמם וממילא תיעלם המלחמה בינהם לחלוקה אחרת של נכסי החברה – חזון החברה – חזון זה הוא לא חזון שקשה להגשימו; אי-אפשר להגשימו.
וזאת יש לזכור: רעיונות שביסודם הונח השקר, אינם יכולים להביא אושר לאדם. להלכה הם מעלים אותו לאיגרא רמה; למעשה הם משליכים אותו לבירא עמיקתא.
אפשר לשנות את היסוד של החלוקה למעמדות, לחסל יסוד אחד וליצור יסוד אחר לגמרי, אולם את החלוקה עצמה למעמדות אי אפשר לחסל, כפי שאי אפשר לחסל את ההבדלים הטבעיים, הגופניים ואת החשובים שבהם: ההבדלים הנפשיים, בין אדם לחברו. חוק היסטורי זה נתגלה גם בעשרות הדורות האחרונים.
המטרה – התקרבות הקצוות
אנו רואים, אפוא, כיצד בצוק העתים מתחסלים מעמדות מסוימים ובמקומם קמים מעמדות אחרי, כיצד מתבטל יסוד אחד של חלוקת החברה ובמקומו נוצר יסוד חד. נעלם "הייחוס" כיסוד החלוקה בחברה הפיאודלית ואת מקומו לקח הרכוש בחברה הקפיטליסטית; בטול הרכוש כיסוד החלוקה במשטר הקומוניסטי ואת מקומו לקח התפקיד במערכות השלטון הסובייטי. אך החלוקה עמה אינה מתבטלת, אף לא תתבטל, והתוכן הממשי, החיובי של רעיון תיקון החברה או בהתקרבות בלתי פוסקת של הקצוות החברתיים. התקרבות לא בכוון "מלמעלה למטה", המביא בהכרח לירידה ונסיגה כללית, אלא בכוון "מלמטה למעלה", המביא לעליה והתקדמות.
תהליךהתקרבות הקצוות, ככל תהליך, זקוק לנקודת מוצא. ומהי נקודת המוצא בשביל תהליך תיקון החברה?...לא חוסר כל או חוסר אמצעי קיום הוגנים, סיפוק מובטח של צרכי היסוד חייב להיקבע כ"נקודת מוצא" לכל אדם. זאב ז'בוטינסקי הגדיר את הצרכים האלה כמעון, מזון, מלבוש, מרפא ומלמד, ונתן בהם סימנים: חמישה מ"מים. חמשת המ"מים מוכרחים להיות שווים לכל נפש פשוטו כמשמעו; הם יינתנו בדרך כלל כפרי עבודה ובמקרים מסוימים אף ללא עבודה. הסיסמה המתנוססת במחנות העבודה בריסה הסובייטית "מי שאינו עובד אינו אוכל" מסמלת נסיגה סוציאלית אכזרית, באשר היא חלה אפילו על חולים. וודאי, הבטלה של אדם מבוגר ובריא היא טפילות בלתי-מוסרית, אך בכל חברה ישנם חוגים שאינם יכולים או אף אינם צריכים לעבוד, כגון זקנים, חולים וילדים. אולם מזון-ויותר מזה: את חמשת המ"מים- צריך לבטיח לכולם וללא יוצא מן הכלל.
תיקון החברה על פי השקפת החיים שלנו מתחיל, אפוא, מקביעת "נקודת-המוצא", או ביתר-דיוק, מהעברתה של נקודת המוצא מאפס אמצעים – למינימום אמצעים. לחמשת המ"מים.
לו רצינו לשחק "באיזמים" היינו אומרים, כי השקפת-החיים שלנו העומדת על חרות היחיד ותיקון החברה, היא סוציאלית-ליברלית, או , להפך, ליברלית-סוציאלית...והיה אם ישאלונו: חרות היחיד ותיקון החברה – מה עדיף? השב נשיב ללא היסוס: בין שני אלה אין להפריד. אכן, אוי לה לאומה המקריבה את חרות היחיד למען סיסמת תיקון החברה, ומאידך גיסא, אוי לה לאומה המתעלמת מתחלואותיה החברתיות ומעלה את ריפוין קורבן על מזבח חרות היחיד.
הרי מהפכת מלחמת העולם הראשונה גרמה לשינוי ערכין נוסף ביחס להבדלים "מקודשים" ומידת טבעיותם. מאז הולך שום "טבעיות" במצב, בו ישנם אנשים מזי רעב וילדים ערומים-יחפים בקצה האחד ל החברה וריכוזי עושר עצומים בקצה השני... השינוי הפסיכולוגי הזה הוא יסוד מסד לשינויים ממשיים בכל המשטרים החברתיים הקיימים בתקופתנו. זרם אדיר הוא, וההתעלמות ממנו מן ההכרח שתביא לחורבן ובייחוד לאובדן החרויות האישיות במקומות שבהם הן עדין קיימות. על כן יש לחזור ולהדגיש: אל ניתן לרמוס את חרות היחיד בשם תיקון החברה: ואל ניתן להתעלם מן הצורך בתיקון החברה בשם חרות היחיד.
על כן יש לחזור ולהדגיש: אל ניתן לרמוס את חרות היחיד בשם תיקון החברה: ואל ניתן להתעלם מן הצורך בתיקון החברה בשם חרות היחיד.
עליונות המשפט
הגבולין בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת הולך ומטשטש: בתי הנבחרים הופכים להיות מכשירים בידי הממשלות במקום להיות המפקחים על הממשות; מוסדות השלטון המבצע נוטלים לעצמם, בעזרת "חוקים מיוחדים" – כדוגמת "חוקי החירום" הבריטיים המחייבים במדינת ישראל – את סמכות השיפוט והטלת עונשין, סמכות החייבת להיות שמורה אך ורק לבית דין.
אך אין ספק, כי גדולה מסכנת טשטוש התחומים בין הרשות המבעת לבין הרות המחוקקת היא הסכנה של ביטול התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות השופטת .. בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה.
בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה.
המשפט והשופט חייבים להיות בלתי-תלויים בשליט, אפילו הוא נבחר על יד העם; כי השליחים ונציגיהם אינם רשאים להתערב במהלך המשפט ולהשפיע על מידת הדין וכי המוסדות השלטוניים למיניהם אינם זכאים ליטול לידיהם שום סמכות מסמכויות השיפוט, שום סמכות של עשיית דין. אלה הם הכללים של "ייחוד המשפט ועצמאותו". מכת "חוקי החירום" מוכיחה שגם עליהם יש להילחם בתקופתנו ו במדינתנו. אולם אני מציע לא להסתפק ב"עצמאות המשפט" כי אם לחרות על דגלנו את עליונות המפשט.
העם קבע לעצמו על ידי נבחריו חוק יסודי, המגדיר את מעמדו ואת יחסיהן ההדדיים של הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת; המגדיר אל רק את זכויותיהם וסמכויותיהם אלא גם את חובותיהם של נציגי השלטון; המגדיר לא רק את חובותיו אלא גם את זכויותיו של האזרח ואת חרויותיו המדיניות, הנפשיות והכלכליות; לאחר שהעם קבע לעצמו חוקת יסוד כזאת, הרי כל שאר החוקים, ולא רק פקודות השלטון המבצע, חייבים להיות מתאימים ומותאמים לחוק היסודי... עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע במרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על-ידי בית הנבחרים (המתקבלים, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו. את זכרות הגשת הקובלנה המשפטית ביחס ל"חוקיטם" יש להעניק לכל אזרח, אם הוא רואה את עצמו נפגע על ידם במישרין או בעקיפין, ודבר המשפט יקום.
חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויתיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדר של "עליונות המשפט", כלומר קביעת החרויות האזרחיות כ"חוק היסוד" או "חוק עליון".
כמובן, גם השופט אינו אלא בשר ודם; הוא עלול לטעות, או לשגות, להשתחד, או לפחד אולם הצד המכריע בתתפקיד המפשט בחברה אינו "חולשותיו" האנושיות של שופט זה או אחר, כי אם "המעמד הפסיכולוגי" שניתן למוסד השופט ולאיש היושב בדין. אם העם יכיר וחוק המדינה יקבע שמשפט והשופט חייבים להיות בלתי-תלויים לחלוטין – חובת איהתלות היא הדדית: הן מצד השלטונות כלפי השופט והן מצד השופט כלפי השלטונות.
יסודות ההשקפה הלאומית
עובדה היא כי השקפתנו יונקת ממקורות המחשבה העברית, מן המעיינות המתגברים של המסורת הלאומית, משורשיה של נפש האומה, כפי שעוצבה במלחמת קיום מפליאה כנושאת בשורה לקרוב ולרחוק. בפסוק שכמוהו כחפילוסופיה שלמה? "כי בצלם האלוהים נברא האדם"? אם בצלמו של מלך המלכים נוצר האדם, ודאי שאין הוא יכול להיות עבד, אשר פחד השליט עליו.
אם בצלמו של מלך המלכים נוצר האדם, ודאי שאין הוא יכול להיות עבד, אשר פחד השליט עליו.
והצו "ואהבת לרעך כמוך"; והכלל "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – כלום אינם ביטויים נפלאים לשאיפה לתיקון החברה, לביטול הסבל והמחסור?
את המילים "צדק" ו"משפט" מבטא העברי הקדמון בנשימה אחת, עד שהיו בחכמת ישראללמשפט אחד: "צדק ומשפט", שמע מינן, כי כפי שאין משפט בלי צדק, כן לא יתכן שום צדק בלי משפט.
מאווייו ההיסטוריים של ישראל, מיום גלותו מעל ארצו, מצאו ביטוי בתפילה "חדש ימינו כקדם", הריהי התפילה המקפלת בתוכה את שתי השאיפות הלאומיות: שחרור המולדת וריכוז האומה מחדש על אדמתה. כמובן, הא בהא תליא: שתי השאיפות ההיסטוריות של עצמנו, שעיצבו את דמותו מדור לדור, הן למעשה שאיפה אחת, לא יתכן ריכוז האומה בלי שחרור המולדת;ולא היה אפשרי כל שלב של שחרור המולדת בלי שלב כלשהו של ריכוז האומה על אדמתה. תנועה הנושאת את שתי השאיפות האלה, שהן "המשותף" בה' הידיעה לאומה, על מעמדותיה, פזוריה ודורותיה, היא התנועה הלאומית בישראל.
שחרור המולדת
קטני האמונה, הנמצאים בכל המחנות, טועני, כי איחודה של ארץ ישראל תחת דגל ישראל – באחת: שחרור המולדת – הוא בלתי אשפרי בימינו, או עניין הוא "לביאת המשיח". אף לו היה כך, היה צורך במי שישא את הרעיון הזה הלכה למעשה; שום רעיון "משיחי" אינו יכול להתגשם, מבלי שהאדם, אשר למענו נוצר הרעיון, ישאהו בקרב אנשים אחרים. אך לא רק חזון האומה, אלא דווקא הניסיון הממשי מלמדנו, כי שחרור המולדתהוא תוכנית הניתנת להגשמה במהרה בימינו ולא "הזייה" לדורת הבאים
רצון שנולד מאמונה, השתלב בקונסטלציה מדינית מיוחדת במינה ו"הפעיל" אותה – וקם שלטון עברי, במקום שלטון נכרי על יהודים היושבים במולדת. השינוי המהפכני הזה הוא לארק מדיני; בעטיו ניצלנו מהשמדה פיסית. הכרת אמת זו עדיין לא חדרה ללב העם כולו; הכרת התודה אולי לעולם לא תחדור ללבו. אך חוסר-הודאה, או חוסר-הודיה אינם מבטלים את האמת ההיסטורית.
הבריטים והערבי, כפי שאנחנו הבהרנו והזהרנו מראש, לא השלימו עם עצמאות עברית, אפילו על פי התוכנית של הסוכנות והאו"ם ואסרו עלינו מלמת-כחד. בדלית ברירה קם העם כולו להשיב מלחמה שערה ובתנופת מלמת-המגן שוחררו שטחים וברחו ערבים, הורחב שטח השיפוט העברי והתרחב המקום לקליטתם של הדופקים בשער. מה קרה, איפוא? "קונסטלציה" מסוימת, שנוצרה הפעם (אך לא הפעם הראשונה בתולדות ישראל) דווקא על ידי אויבינו, השתלבה ברצון שנולד מן ההכרח והושגו הישגים שגם עליהם לא חלמו מדינאי ישראל הנבונים.
אנו רואים, אפוא, מניסיוננו ההיסטורי הכפול, כי שחרור המולדת תלוי בשני גורמים, או מותנה בשני תנאים. ראשית, דרושה "קונסטלציה" מדינית מסוימת; שנית, דרוש רצון השחרור, דרוש גורם הנושא את רצון-האומה, המחדיר אותו בקרבה. הקונסטלציה לא תמיד ולא לחלוטין תלויה בנו; הגורם השני הוא כולו בידינו... אולם באין הרצון, לא תועיל שום "קונסטלציה", וכל "שעת כושר" אובייקטיבית תחלוף עם הרוח תתאדה באוויר...
סוף סוף אמת פשוטה היא, כי אם אין האדם מקבל תמיד את מה שהוא רוצה, הרי לעיתים רוקות מאוד, הוא מקבל את מה שאיננו רוצה
כאן עלי להדגיש שאין זה נכון, כי שחרור שאר חלקי המולדת תלוי אך ורק במלחמה.. מובן, העם חייב להיות מוכן גם להלחם למען ארצו, באשר ארצו היא ובאשר קורבן אחד שניתן במסע-השחרור ימנע קורבנות רבים הניתנים היום ואשר יילקחו מבידה גדולה יותר בעתיד, אם נוסיף להיות מכווצים עדי חנק בתוך "קווי שביתת הנשק" הפרוצים לכל התקפה...אולם יש לשוב ולהדגיש, כי אין שחר לטענה, כאילו שחרור המולדת מותנה במלחמה בלבד, כלומר מספר אבידות רב. אם העם ואלה שיעמדו בראשו יחשלו בקרבם את רצון השחרור; אם את המטרה לשחרר את שאר חלקי המולדת ישימו למטרת-חייהם ויחתרו לקראתה ללא הפוגה ויכשירו את עצמם לרגע הזינוק, הרי תמיד קיימת אפשרות של יצירת קונסטלציה מדינית – שתתננו לשאת דגלנו קדימה בלי אבדות רבות. אך "רצון האומה" איננו דבר מופשט. הוא "חי", רק האדם יכול ליצור אותו והאדם גם יכטל להמיתו באומה.
לאור התנאים הקיימים יש לראות גם את שאיפתם של ראשי המשטר במדינתנו לזכרות להגיע לחתימת "חוזי שלום" עם שליטי ערב. אין בשאיפה זו כל "יופי הומני"; אין בה דאגת-אמת לשלום-אמת. למעשה, בתנאים הקיימים אין זו אלא שאיפה נפשעת, שמקורה התכחשות, ראשיתה –אשליה וסופה- שפיכות דמים איומה.
מן היום בו נכרתה הברית בין הבתרים וניתנה לנו הארץ הזאת למורשת עולם. מן היום ההוא, החבוי מעבר לאופק ההיסטורי, ועדהיום הזה, מהלך אלפי שנות קיום, יצירה רדיפות והתנגדות, עמדנו נגד אימפריות אדירות, נלחמנו, נפלנו, קמנו, הוכינו, שועבדנו, מרדנו, דוכאנו, הוגלינו, שמנו, גורשנו, פוזרנו לארבע רוחות העולם, נרדפנו על צוואר, הועלינו על מוקד, כמעט שנרמסנו; אך מעולם לא ויתרנו אף על שעל אחד של אדמותינו. אין משל ואיןדוגמא בתולדות האנושות כולה לאמונה זו ולשמירת אמונים זו שאליהן התנפצו כל רוחות הדיכוי והשעבוד הידועים בדברי הימים. אך מי יכחיש, כי רק בזכות האמונה הזאת, הבלתי-רגילה, הבלתי-טבעית, "הדמיונית", ה"כמעט בלתי אנושית", נשארנו על הבמה, על אף היעלמם ללא שיור של אדירי הכוח? מי יכחיש עוד, כי אמונה "בלתי ריאלית" יכולה להיות לריאלית שבעובדות? מי יכחיש, כי רק בזכות "אמונה עובדא" זו חזרנו, אחרי נדודים כדור-עולמיים, לנקודת המוצא, והיינו שוב לאומה?
דווקא משהיינו לאומה, נמצאו שליטים – מינים בישראל, המוכנים לחתום בשם עם-ישראל, כי ירושלים וחברון ובית-לחם, יריחו ושכם וכל "הארץ הטובה והרחבה", המשתרעת קדמה, מעבר לירדן מזרחה – לא לנו הן, אלא לזר, ולפולש, לכובש – לצמיתות. כלום יש פשע מדיני-הסטורי שישווה לפשע זה?
מה איפוא היו נותנים לנו "החוזים" עם הפולשים, מלבד אשר חתימתם היתה מטילה על דורנו את קלון הוויתור הרשמי על חלקי המולדת שדודים?כל מי שעיניים לו והוא רואה יודע, כי אם נהיה חזקים לא יתקיפונו הערבים, גם אם לא יהיו בינינו ובינם "חוזים"; ואם נהיה חלשים, יקומו עלינו בני ערב לכלותנו, אפילו נחתום עמם על כל חוזי אי התקפה – שלום-וידידות הידועים בדיפלומטיה.
אכן, פנים רבות לכסל: וגם הניסיון "להערים" על כולם, מתוך ההנחה "הפיקחית" הגלותית, כי הגויים הם טיפשים, אינו אלא ביטוי לכסל, שהוא לעתים תכופות, בייחוד במדיניות, הצד השני של מטבע הערמה. אסונם של ראשי הסוכנות והממשלה הוא שהם מוסיפים להאמין, כי דיפלומטיה זהה לא עם חכמה אלא עם ערמה ומדיניות אינה אלא שורה של ניסיות להערים על קרובים ורחוקים... העורמה הזאת עשויה אולי להצליח – לא תמיד – עם קבוצות "החזית הדתית" או עם "הציונים הכללים"; בוושינגטון, בלונדון ובפריס – אין לה כל סיכוי להצליח.
המסקנה היא, כי למען קיומו, למען עתידו, למען הגשמת המאווים ההיסטוריים של "חידוש ימינו כקדם" זקוק עם ישראל לגורם שישא את חזון השחרור ויחדיר את רצון השחרור
ריכוז האומה
בין שחרור המולדת וריכוז האומה קיימת, כפי שהוסבר, תלות הדדית. תחת השלטון הבריטי אי-אפשר היה – ואי אפשר עוד – לרכז על אדמת המולדת אלא כמה מאות אלפים של בני העם; אבל ריכוז מאות אלפים הכשיר את הקרקע – אף על ידי הפסקת התהליך הריכוז – למלחמת השחרור נגד השליטון הבריטי. סילוק השלטון הבריטי והקמת המדינה בחלק המשוחרר של המולדת פתחו שלב חדש בתהליך ריכוז האומה; מאידך גיסא, התהליך הזה של שיבת-ציון, אשר רק המרד והקמת המדינה אפשרוהו, מחזק אותנו לקראת היום בו העם ירצה או יוכרח להוסיף לשחרר למען בניו את ארץ אבותיו.
מי שהשקפה לאומית לו; מי שהשקפתו הלאומית היא שלמות – ידחה כל הגבלה של העלייה, באשר עלייה רבתי היא שלב בדרך שאין מנוס ממנה "לחידוש ימינו כקדם", לריכוז האומה למען שחרור המולדת או לשחרור המולדת לען ריכוז האומה. חיוב עלייה בלתי-מובלת היא תולדה של השקפה לאומית; אך לא להיפך.
תורת אמת זו עלינו לראות לאור היותר המדינה לעובדה. עברנו שלב מסוים בתהליך של ריכוז האומה. הוקם שלטון עברי והושג רוב עברי בפינה אחת בעולם. הקמת השלטון היא שאפשרה את השגת הרוב. זו היתה תרומתם, העיונית ומעשית כאחת, של המורדים לתורת הרצל וז'בוטינסקי; נוכחנו לדעת והורנו, כי אין להשיג "רוב יהודי", אלא אם יקדימו "שלטון היהודים". אך עתה, עם הקמת "שלטון היהודים", הרינו מתקרבים, ובתיד הקרוב גם נשיג, רוב יהודי בכל שטחה של ארץ-ישראל. אף אם שלטון היהודים חל רק על חלק מן השטח הזה. כלום זה יהיה השלב הסופי בתהליך ריכוז האומה?
התשובה היא, כמובן – לאו. והריני מציע הגדרת-מימוש למושג "ריכוז האומה". בשלב זה של תולדותינו, תכנה הממשי של שאיפת הריכוז הוא – רוב היהודים בארץ ישראל. לא "קיבוץ גלויות" בלתי מוגדר; לא עוד רוב יהודי במדינת ישראל; אף לא רוב יהודי – בארץ-ישראל, כי אם רוב היהודים בארץ ישראל.
אנו יכולים להשתמש בנוסחתו של דב בורוכוב, שהבחין בין "גולה נורמאלית" לבין "גולה בלתי-נורמאלית". בגולה נורמאלית אין התקפות פיסיות על יהודים, אין נגדם הגבלות חוקיות, אין רדיפות גזעיות; כל אלו ישנן בגולה בלתי-נורמאלית, שבה "בעיית היהודים" היא מעין פצע פתוח. אך, כמובן, גם גולה נורמאלית – גולה היא.
גלות ערב היא גלות בלתי נורמאלית במלוא מובן של המושג, אך בחלקי העולם שאחד מהם קרוי "מזרחי" והשני "מערבי", "מצטלבות" התופעות של "גולה בלתי-נורמאלית" באלו של "גולה נורמאלית". "במזרח" אין רדיפות גזעיות ואין הגבלות חוקיות נגד יהודים באשר הם יהודים, אך שנאת ההמונים ליהודים, אף על פי שהיא נאלצה לרדת מעין "מחתרת נפשית" לא פחתה: ואולי דווקא בגלל זה העמיקה וגברה.
כמובן, האדם הוא שצריך היה לשחרר את אדמת המולדת; אבל אדמת המולדת גם משחררת את האדם. כולנו שבי ציון, מי מוקדם יותר ומי מאוחר יותר. והתהליך של שיבת ציון, הנמצא אך בראשיתו, מן הכרח שיימשך. בלעדיו לא נהיה אלא "אומונת"; בעקבותיו תקום האומה העברית.

חרות מול עבדות: