מדינה לישראל, או מושבה לכל
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ג' אלול התשי"ג, 14 באוגוסט 1953
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
יתכן, כי בקרוב נעמוד בפני יצירת מפלגה ערבית, או מפלגת ערבים, שלא תהיה לה "כל זיקה לאחת המפלגות העבריות".
אפשר להניח,כי רבים יראו בכך התפתחות בלתי-רצויה. אך עלי להודות, כי אין אני שוטף לדעתם. יש להצטער על הסיבה שהביאה ליסוד מפלגה ערבית נפרדת; על יצירתה, בתנאים החדשים, אין להצטער. יתכן אפילו, כי מוטב שהערבים, היושבים במדינת ישראל, יתאגדו במפלגה "משלהם". להקמת מפלגה ערבית "ללא זיקה למפלגות העבריות", תהיינה, בוודאי שלש תוצאות חיוביות.
ראשית, תיפסק, אם לא לחלוטין, הרי במידה מכרעת, הריצה של עסקנים יהודיים אחרי חסדי הערבים, הכרוכה בשוחד פוליטי, שהוא עוד יותר מסוכן משוחד כספי. גם ריצה זו היתה בין הגורמים, שהשפילו את כבוד ישראל בעיני הערבים; היא אפוא גררה אחריה, במישרין, סכנה לשלטון העברי ובעקיפין גם הרעה את מצבם של הערבים היושבים בתוכנו.
שנית, יחדל מקרבנו "מוחמדיזם". כדי להסביר את המונח, שאינו נמצא בשום אנציקלופדיה, עלי להזכיר, כי, בהיותנו בגולה, סבלנו מאד מ"מושקיזם", שאף הוא לא הופיע במילון, אלא במציאות החיים. בהופיע ה"מושקה" על הבמה השפלנו ראשינו בבושה; גם ידענו כי הנכרי בוחל בו ובז לאלה, אשר בשמם "איש-המה-יפית" מדבר. לא אבוש והודה, כי בשמעי את נאומיהם הראשונים של "ערבים מפא''יים" צף ועלה בי רגש שלא היה רחוק מבושה, והיה קרוב לבחילה. זה היה "מושקיזם" במהדורה ערבית. ומי שדחה את ה"מושקיזם" המקורי אינו יכול אלא לדחות את "אחיו", שאפשר לקרוא לו:"מוחמדיזם". דבריהם של "ערביי החצר" לא היו, לא יכלו להיות כנים, הם התרפסו. למה לנו התרפסותם? אני סבור, כי מוטב שהערבים לא יתרפסו ולא יתחצפו: המצב יהיה אז יותר ברור ופחות מסוכן.
התוצאה השלישית של הקמת מפלגה ערבית נפרדת תהא צמודה לקריאתו של השר לבון. אמנם, אין ליחס חשיבות לקריאה, המופנית היום אל ערבים "לא להיות פעילים" במלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו, אפשר להניח, כי בני המיעוט הערבי יאמצו ללבם את החלק הראשון של קריאת הדובר ממשלתי: הם לא יהיו אדישים... חלק מהם לעולם לא היו "אדישים"; חלק אחר איבד את "אדישותו עם רבוי מעשי ההתקפה על היהודים. אולם להיות "פעילים"? השאלה היא, באיזה כיוון תתפתח "הפעילות" הערבית מקומית "במלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו". לשאלה זו משיבים, לעת עתה, כבישי הגליל, כפר טירה ואפילו כפר אבו-גוש.
אלמלא הרס השלטון הקיים את הפרסטיז'ה העברית, כפי שהוא הרסנה, כמעט עד היסוד, לא היה צריך, לפי טבע הדברים, בשום קריאות ל"שיתוף-פעולה", שהן תמיד מפוקפקות. עם התמותתות הפרסטיז'ה העברית, יש לחשוש, כי קריאות אלו תהיינה, כולן או ברובן, קריאות שווא. אולם, אם תקום "מפלגה ערבית לאומית" תהיה, לפחות, "כתובת", אליה יוכל מר לבון להפנות את הקריאותיו. נמפלגה הזאת "תלחם, כפי שהצהירו חסידיו של חכים, למען שווי-זכויות"; אם היא תייצג את רוב ערבים, היא תהיה אחראית עבור מלוי חובותיהם.
אין לעבור לסדר היום על הבעייה של שווי-זכויות במדינת ישראל. אמנם, את "מגיני הערבים" הבלתי קרואים מבית, היינו יכולים לשאול: מה לכם כי תזילו דמעות על מצבם של הערבים – כלום נהנים כל היהודים, היושבים במדינתם, משווי זכויות? האין אפילו לוחמי העצמאות העברים מופלים לרעה? ההרימותם, הצבועים, קולכם למען ביטול האפלייה המשוועת הנהוגה כלפיהם. באשר לחוקים הצבאיים, ראינו בימים אלה, כיצד צעירים עברים נסחבים בפני בית דין צבאי, ושום "אפוטרופוס על זכויות המיעוט הערבי" לא הרים קולו נגד הגיעה זו בזכויות היסוד של האזרח.
אני מאמין, כי לא "מגיני-ערבים" צבועים, אם מבית ואם מבחוץ, אלא דווקא נאמני ציון זכאים וחייבים לדון בבעיה של שווי-זכויות. הצו הקדמון על יחסו של העם הנגאל אל הגר על הנמקתו המופלאה "כי גדים הייתם בארץ מצרים" -חרות על לוח לבנו באותיות בל תימחנה. ועל צו זה בנה זאב ז'בוטינסקי את תורת היושר, הטוהר והצדק, שהוא הנחיל לתלמידיו, לבני דורנו לאמור:
בו ירווה לו משפע ואשר
בן ערב, בן נצרת ובני
כי דגלי דגל טהר וישר
יטהר שתי גדות ירדני
תורה זו מצווה לאהוב את ישראל; אין היא אומרת לשנוא זרים. לאומיות אינה לאומנות. אנו אוהבים את עמנו, אנו האוהבים את עמנו, אך אין אנו שונאי זרים. בגלל אהבתנו את עמנו אנו שונאים את אוייביו, יהיו אשר יהיו. כל מהות גישתנו הממלכתית, הנוגדת את מורשת בית-העבדים, מתבטאת בהילכות ההדדיות הפשוטות: ידידים לידידים, אוייבים לאוייבים. מתוך נאמנות לעקרונות אלה יכולים אנחנו, אנשי תנועת השחרור הלאומית, לדון במעמדם של הערבים במדינת ישראל ובארץ ישראל, בגלוי ובכנות.
חובה עלינו לומר, כי כל המקיש היקשים בין מעמדם של הערבים במדינת ישראל ובין מצבם של היהודים בתפוצות הגולה, עושה שקר בנפשו, ביודעין או בלא יודעין. שלשת מיליוני יהודים, שהיו במדינת פולין, לא היו בנים לעם, אשר תבע את הטריטוריה הפולנית או אשר בניו התקיפו התקפות-לילה אץ בני פולין. הוא הדין ביהודים בליטה, בצ'כוסלובקיה, ברומניה או הונגריה, לא כן הערבים במדינתנו. בני עמם נשבעים, כי הם יטילונו הימה; בני עמם הורגים ביהודים, בעלי הארץ הזאת. היכול בר דעת להניח כי "השבאב הערבי", שישב בבית-הקולנוע של נהריה וקלל בקול, בפרהסיא, את מדינת ישראל ואת חוזה הוא "אדיש" כלפי שבועה זו, או הרג זה, או שהוא יהיה "פעיל לצדנו" במלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו?
מסתבר, כי שירו של ז'בוטינסקי אינו "שיר", אלא חוק. הוא נותן ביטוי לחוק זה גם בלי חרוזים, בקבעו, כי בארץ ישראל השלמה, המשוחררת, יש מקום גם למיליונים יהודים, גם לערבים וצאצאיהם וגם – לשלום. זוהי האמת, הנבחנת, הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים, במבחן מולדת המבותרת. הערבים מתקיפים אותנו והורגים בנו ומאמינים כי בבוא היום יטילונו הימה. מנין אמונתם זאת? משום שבינינו ובין הים מפרידה רצועת יבשה צרה, "צוואר" דק. אם בינינו ובין הים יעמוד הגוש היבשתי, המשתרע מן החוף מדברה – והוא כולו ארץ אבותינו – תיעקר מלב הערבים אמונתם התפלה, יקום שלום בינינו ובין שכנינו, יהיה שפע ואשר ושווי זכויות אמיתי לנו ולגר הגר בתוכנו. בתנאי הביתור, הגורר אחריו איומי השמדה, סכנת הכחדה ושפיכות-דמים מתמדת אפשר להבטיח לאוכלוסיה הערבית במדינת החלוקה שווי-זכויות מלא; לתתו אי-אפשר. כל אומר אחרת, כין אם הוא יושב בשלטון ובין אם הוא כותב בעתון, הוא צבוע, או שנכנסה בו רוח שטות של המאבד עצמו לגעת.
