טאפט קוריאה וישראל
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ו אב התשי"ג, 7 באוגוסט 1953
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
במשך דורות שיכנעו יהודים את עצמם, כי "קידמה" פרושה אהבת ישראל ואילו "ראקציה משמעותה שנאת-ישראל. האמונה הזאת חדרה או הוחדרה כה עמוק בלבם, שכל בני עמנו,עד שלאאבו לראותעובדות המטפחות – לא תמיד, במקרים מסויימים – על פני אמונתם "ביצר לב הגוי "המתקדם" טוב מנעוריו".
נושא הקידמה במאה ה-18 היה, בוודאי, וולטיר. כלום הוא לא קרא "להכרית את החרפה"? כלום לא פרשו את קריאתו כקריאת תגר על שלטונה של הכנסיה הקתולית ועל "משטר הישן"? אבל כל מי שיעיין בקפדנות בכתביו של הסופר "המתקדם", של הוגה הדעות הטרום-מהפכני, ימצא, כי הוא היה שונא ישראל מובהק, שחור, מעליל. וולטיר לא קרא לעמנו אלא בשן "העם העלוב" ובזייפו את הפסוקים הנוגעים לפרשת-האהבה-השנאה הנוראה של אמנון ותמר, "גילה וולטיר לקוראיו, כי "העם היהודי העלוב" היה, בתקופה ההיא, העם היחיד, אשר בתוכו הותר, להלכה ולמעשה, זיווג אח ואחות.
לנושא הקידמה במאה ה-19 נחשב קרל מרקס. כלום הוא לא שנא בכל נפשו את העם "שהפריע" לשלמות ניתוחיו החברתיים-כלכליים? כלום לא טען מרקס במפורש, כי "פתרון הבעיה של היהודים לא יושג אלא על ידי היעלמם של היהודים"? התיתכן שינאה עמוקה מזו המצווה לחרוץ גזר דין של כליה, או של "היעלמות", על עם שלם?
לא מעטים בקרב עמנו מאמינים, כי נושא הקידמה במאה ה-20 היה, אחרי לנין, יוסף סטלין. אבל כלום לא סיפר סטלין לאורחיו הפולניים בקרמלין, כיצד ניסה לעבור את הגבול הרוסי-אוסטרי, כדי להגיע ללנין, שהתגורר בקרקוב וכיצד סמך על אכרים פולניים, ולא רצה לסמוך על יהודים, "פן אף לאחר שיקחו כסף ממנו, ימסרוהו, למען בצע כסף בידי הז'נדרמים"? אילו תהומות בוז ושנאה לצאצאיו של יהודה איש קריות נתגלו על ידי ספור אופייני זה בנשמתו של סטלין, "נושא הקידמה המהפכנית"?
לעומתם נחשב רוברט טאפט "לריאקציונר". ראו איזה פלא: "הריאקציה" שלו כלל לא הפרעתו להיות אוהב ישראל, להיות ידיד יהודים בלב ובנפש. הנלמד מעובדות אלו?הלא נבין, כי ישנם "מתקדמים" השונאים את עמנו וישנם "ריאקציונרים" התומכים בו, כפי שישנם "מתקדמים" התומכים בישראל וישנם "ריאקציונרים" השונאים אותו? המותר לנו להשניא עלינו את תומכינו, יהיו אשר יהיו?
