עבדים כי ימלוכו

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון ה' אב התשי"ג, 17 ביולי 1953

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

הנאשמים שלא הכירו ב"שופטים" הצבאיים דרשו ומוסיפים לדרוש משפט צדק. אם הוא יישלל מהם, יראה "פסק הדין" שיוטל בצריפין, לא כפסק דין, אלא כצוו-כליאה של אחד השר. צו כזה הוא אבטיפוס של עריצות; הוא יצור הכרת-עוול נוראה. וההיסטוריה הוכיחה, כי שום עריצות לא עמדה בפני הכרת-עוול, ביחוד על רקע המשפט. אכן, הזורעים עוול, קוצרים ההתנגדות, אבל בינתיים למדו השליים בצריפין, כי הזורעים דיכוי, קוצרים בזיון.
האנשים, המנהלים את עיניני המדינה מאלצים את האזרח, מדי פעם בפעם, לשאול את עצמו: היודעים הם, מדינה מהי? לו השליטים היו "ראויים למלכות" או "כשירי-מדינה", הם לא היו מרשים לעצמם, על אף היותם מרכסיסטים, להשמיע, בנוכחותו של נשיא המדינה, את שיר השיטנה הקומוניסטי הקרוי "אינטרנציונל". אמנם, מר בן-צבי היא חבר וותיק של מפא''י, שלא נבחר לכהונתו הרמה אלא על ידי רוב חברי הכנסת, אולם שנבחר הנשיא, חייב הוא לראות את עצמו כנשיאם של כל אזרחי המדינה, והם כולם חייבים לראות בו את אזרחה הראשון. בנוכחות של נשיא המדינה אין להניף אלא את דגל הלאום ואין לנגן אלא את ההימנון הממלכתי. הדגל וההמנון מסמלים את שלמות האומה; הנשיא חייב לתת לה ביטוי, אף על פי, או אולי משום כך, שאין השלטון בידיו.
ראשית, לא ימהר שום שוטר תרבותי במדינה חפשית להפעיל את אלתו נגד אזרחים-מפגינים; זכות הפגנה היא זכות טבעית, שאינה ניתנת לערעור או לנטילה.
האמהות בירושלים יצאו להפגין נגד השרות הקרוי "לאומי" והגיעו עד לרחבת הכנסת. השוטרים שניצבו ליד בית המחוקקים, נהגו כלפי המפגינות בהתאפקות, שאיננה כלל רואיה לציון מיוחד, כי טבעית היא והחייבת להיראות, בכל הנסיבות, לטבעיות. ראשית, לא ימהר שום שוטר תרבותי במדינה חפשית להפעיל את אלתו נגד אזרחים-מפגינים; זכות הפגנה היא זכות טבעית, שאינה ניתנת לערעור או לנטילה. אמנם בכל בית הספר לשוטרים מלמדים איך להשתמש בנשק חם, או בנשק הקר, האלה. אולם העיקר "בתורת האלה" של שומרי החוק הוא: מתי לא להשתמש בה. שנית, כל שוטר תרבותי יימנע, לא עד קצה גבול האפשרות, אלא מעבר לגבול האפשרות, מלהכות אשה. המרים יד על אשה, שם אחד יאה לו: חם. החם יצא מגדרו בירושלים לא בשעת ההפגנה לפני הכנסת, אלא אחרי סיומה, בצאת הנשים לבית הרב הראשי. לא "שמירת כבוד בית המחוקקים" הניעה, איפוא, את עושי דברו של ראש-מפא"י להלום בנשים. רצון ההפחדה ותשוקת ההתנקמות עבור עצם ההפגנה, הם שגרמו לשערוריה בראש חוצות הבירה. ושוב נתבזה שם ישראל בעמים; שוב ניתנה מלמעלה דוגמת הפראות והחמיות. ולכל תואריו המרובים של אדון בן-גוריון נוסף לו תאור-כבוד חדש: מכה נשים.
היכן הוא השווייון במדינה הזאת, בה שלטת כת אכולת זכויות-יתר? ועוד יש לזכור, כי אך לפני שנים מועטות נתנו אלפי בני נוער קרבן יותר גדול מאשר שרות בצבא סדיר ואף אחד מהם לא שאל לעולם: למה אני משרת, מסכן, מקריב, ואילו אחרים נהנים מן החיים?" הנוער העברי, שעשה את חובתו, עשה אותה – ודי
אני מייעץ לחולי השררה לא לסמוך יתר על המדינה על כוח-הכפייה שלהם. ייזכרו, כי אי-ההכרה בבית הדין בצריפין, היא צודקת, ומוצדקת בעיני כל בן-חורין, בארץ ובחוץ-לארץ. הנאשמים שלא הכירו ב"שופטים" צבאיים דרשו ומוסיפים לדרוש משפט צדק.
אלמלא היו השליטים בורים בהלכות מדינה, לא היה מתחיל ולא היה מתקיים המשפט-המשפח בצריפין; אל יגידו לי, כי אין עוד לכתוב על פרשה עגומה זו, על אשמת-צריפין, מאחר שהיא נתונה לדיון משפטי, משום שהיא Sub judice לפי האימרה הלועזית, הקלאסית, אין שחר לטענה חסודה זו. דיון בבית-דין צבאי ממונה, שהוטל על אזרחים, לא-חיילים, אינו דיון משפטי. שני הקצינים שנתמנו על ידי אדון בן-גוריון, "לשפוט", הם קציני צבא-הקבע ולא שופטים. מר לוי הוא דיין-צדק בלתי-תלוי בשבתו בדין במקומו, בירושלים; בצריפין הוא קצין צבא לצורך השעה ושופט לשעבר. אפשר לומר, כי הענין, העומד לדיון בבית-הדין הצבאי, נמצא לא Sub judice אלא Sub ex judice. מותר איפוא לכתובעל אשמת-צריפין; חובה היא לגלות את כל הבזיון העולה ממנה